הנסיעות לבית החולים נהיו שכיחות יותר ויותר מרגע לרגע, סך-הכל
ניתוח פשוט, הרגיעו אותה חברים וידידים, היא הרגישה, ידעה
שמשהו לא בסדר, חשבה על הרע מכל, לא היתה מסוגלת ללמוד, חזרה
הביתה...
אביה ואימה היו בבית החולים, באותו רגע ניתחו אותו, היא פחדה,
לא נתנה לעצמה לשקוע במחשבות, לא נתנה לעצמה לחשוב על הגרוע
מכל, אימה חזרה באותו ערב מבית החולים מוטשת, הם נפגשו לחצי
דקה בין הגעתה מבית החולים, היא היתה עיפה והלכה לישון.
למחרת אביה בא, כאב לו נורא, בגלל שהיא ואביה לקחו הכל בקלות
הם צחקו, אב כמו בכל בית לא משנה איזה עדה - הפולניות שולטת
אצל כל אמא, רעיה וסבתא, לכן אימה התקשרה לרופא והוא בא לבדוק,
שוב לבית החולים, היא נשארה בביתה שוב לבד.
כשמשאירים אותה לבד היא מתחילה לנדוד עם מחשבות, יהיה בוטה
להכליל ולהגיד "כמו כל בני האדם", אבל בבדידות, חושבים.
היא ניסתה להעסיק את עצמה בכל כוחה, ניקתה, שרה, התקלחה,
עישנה, בסוף הם חזרו ביחד לשמחתה.
הסופשבוע עבר בשקט, שקט של בית חולים, למרות שכולם היו בבית.
ביום ראשון הובל לבית החולים שוב לבדיקות, אנטיביוטיקה לדלקת,
כדור לכאבים כל 4 שעות, כדור לשינה, כדור לזה וכדור לזה, כל
הבית מלא בכדורים, היא לא רצתה לחשוב על זה, הרחיקה את
המחשבות, אמרה הסוף ברור לי כבר, אבא מעולם לא חולה, מעולם לא
לוקח כדורים, אבל תפסה את עצמה נרגעה, התנתקה.
ידעה שהכל יהיה בסדר.
יותר מכל דבר אחר בעולם, פחדה לחיות בלי אבא, הוא היה המדריך
שלה בחיים, היה המעודד, הרחום וגם הכועס כשצריך.
למרות שאף פעם לא יכלה לספר לו את צרותיה ותמיד היתה פונה
לאימה, היא ידעה, בכל ליבה, שיהיה קשה בלי אבא.