New Stage - Go To Main Page


                            סופה של ההתחלה

קבורקה הילך בינות האלים כשווה בין שווים.
אולי לא בדיוק כשווה, אחרי הכל, לא כל אחד יכול לשלח ברקים
מהעכוז, ליידות הרים ולחולל סופות, אבל כשחברך הטוב הוא הזמן
ובן דוד רחוק הוא המוות, אפשר להגיד שהסתדרת בחיים.
קבורקה ניסה להיכנס למשבצת שהותאמה לו. הוא הידס בשבילים
בגלימתו כשזר עלי זהב מיושר על מצחו, כולו מלא הדרת חשיבות של
אל מדרג הביניים.
חובות האל שלו כללו בין היתר גם חלוקת כבוד לאלים בכירים, או
לפחות מראית עין של חלוקת כבוד, שכן מאחורי גבם השמימי רחש להם
קבורקה בוז אינסופי. חובות נוספות, שקבורקה ביצע בעונג רב יותר
היו התעמרות באלים נחותים, שכללה את השפלתם הפומבית בכל עת
שמצא לנכון ושליחתם לביצוע שירותים שונים ומשונים בשבילו,
וכמובן החובה האהובה עליו - הגעה לכל משתה הוללות שהוזמן אליו
ללא תלות בזמן במקום או בנוכחים. כל עוד השיכר זרם, יכולת לדעת
שקבורקה ימצא שם רכון מתחת לברז השיכר, ממלמל דברי הבל.

לאורך תקופה ארוכה, אולי אינסופית להבנה האנושית, הצליח קבורקה
למלא את חובותיו בצורה נסבלת, אולם עצם ישותו כאל, אותן תכונות
נעלות שהגדירו אותו, הן שהיו לו לרועץ ופני הדברים השתנו
לרעה.
לו רק היה קבורקה משכיל לעשות שימוש בראיית העתיד שהייתה טבועה
בו היה ללא ספק מבחין בתפנית הממשמשת ובאה, אולם הוא העדיף
לשקוע כל כולו בתוך חיי האל הנוחים שלו, להפעיל את קסמיו על
בנות האלים הנאוות שכירכרו סביבו, להמשיך להשתכר מדי אחר
צהריים עם זמן ודיוניסיוס בכרמים ולהתעלם מגורל שרדף אחריו.
אולי זה המקום לספר מה ייחד את קבורקה, מה הייתה מתת האל
שהוענקה לו.

לכל אל ישנה מתת, לפעמים יותר מאחת, שמייחדת אותו משאר האלים
ומאפשרת לו למלא את התפקיד שהוענק לו. המוות למשל, שלט על עולם
המתים. בנשיפת פיו היה חותם חיים ובהינף גלימה היה גוזר מוות
על עיירות שלמות.
זמן, כשמו כן הוא, שלט בזמן, כפוף לרצונו היה הזמן מאט או מאיץ
את מהלכו, זמן היה מדלג קדימה ואחורה על פני ההסטוריה כאיילה
שלוחה מתעלם ממונחים אנושיים יסודיים כעתיד הווה ועבר.
ואילו קבורקה ? קבורקה מיודענו קיבל את מתת הכאריזמה.
כמו אור בוהק ומסנוור היא בערה בתוכו. לכל כיוון אליו פנה היא
נצצה באור יקרות ופרצה החוצה מתוך גופו השמימי, משווה לו מעין
הילה שעטפה את כולו והפילה בקסמיו כל יצור, גם אדם גם אל.
קבורקה היה אל משכיל. הוא למד את הסטורית האלים רווית המזימות,
הקנאה והמלחמות.
מתנה כזאת, שחולקה לו בנדיבות ונצצה לעיני כולם, אחד גורלה
היה, לעורר קנאה בכל יצור, אולם הוא החליט לסמוך על הכאריזמה
ועל תבונתו שיחלצו אותו מכל צרותיו.
בעזרת הכאריזמה קנה את ליבם של גדולי אויביו. בעלים קנאיים
שנשותיהם פותו נהפכו לידידיו הטובים ביותר. חברים שנבגדו על
ידי אנשי סודם הפכו אותו חיש קל לאיש סודם החדש ואלים שנדחקו
הצידה ממרכז הבמה נהפכו למעריציו הגדולים ביותר. בעזרת התבונה
השכיל קבורקה לחמוק מהתקלויות מיותרות עם אלים בכירים כך שגם
מעט המקרים שהשתבשו הותירו אותו אל מול אויבים  נחותים יחסית,
עד לאותו יום הרה גורל.
זמן רב חלף מאז והזכרון כבר התעמעם, נדחק לקרן זוית...
עוד אחת ממסיבות ההוללות, רווית שיכר אלים ומיני מבשמים אחרים
וקבורקה כבר איבד שליטה והסתובב כסהרורי בין נשות האלים השונות
מעניק מחסדו לזאת ומטובו לאחרת, מבולבל משלל הפרצופים
והריחות.
והנה היא, היפה בנשים, עומדת בקרן זווית, מתבוננת ומעריכה,
מחייכת ומחכה.
קבורקה ידע למי מכוון חיוכה, לקראת מי רוטט גופה הענוג, פעמוני
אזהרה צלצלו בראשו ללא הפסק אולם השיכרות סילקה אותם ממחשבתו
והפכה אותם לרעש רקע חלוש.
הם פלירטטו את דרכם בריקוד מסחרר אל עבר פינת הסבה סמויה מן
העין, שם שקעו אחד אל תוך השניה עד אבוד הכרה. הדבר הברור
היחיד מאותו לילה הוא פרצופו הזועם של בכיר האלים ניבט אליו
מבעד לתריסי עפעפיו הממאנים להיפתח.

                             תחילתו של הסוף

כמחוקק, שופט ומבצע סמכויותיו של בכיר האלים היו בלתי
מוגבלות.
יום המשפט הלך וקרב, כתב ההאשמה בעבור "בעילת בכירת האלים" ,
החטא החמור ביותר עבורו נשפט אי פעם אל, עמד תלוי מעל ראשו
היפה של קבורקה. בבתי ההימורים ברחבי הממלכה, ביחס של שמונה
לאחד הוביל ללא מתחרים גזר הדין של נצח במכלאות השאול.
פסק הדין לא הוצע להימורים כלל.
קבורקה , כפי שטרחתי לציין, לא היה ילד אלים זב חוטם וחסר
אונים. לא הייתם יכולים להיות רחוקים יותר מהאמת לו חשבתם כך.
קבורקה היה אל ותיק אם כי לא רם דרג, משכיל, נבון, וחשוב מכל
רכלן בלתי נלאה. הוא הכיר כל אושיה חברתית בכירה על מעלותיה,
חסרונותיה וספורי הזימה הסוטים ביותר שלה, נצח במכלאות השאול
לא קסם לו כלל וכלל כדרך חיים.

קבורקה זהר כברק ביום המשפט, אישיותו המהפנטת חלחלה לכל פינה
באולם בית המשפט הענקי של האלים, אפפה כל והפיצה מעין חום
מלאכותי שגרם לעפעפי הנוכחים כבדות נעימה, מרגיעה.
בהיותו בקיא בכתבי מלחמות האלים וטקטיקן כשרוני בפני עצמו בחר
קבורקה בטקטיקה מבריקה.
הוא ניצל עד תום את כשרונו המיוחד ונתן הופעה שלא נראתה כמוה
עד אותו יום. הופעה שללא ספק הייתה מניבה פירות בכל מקרה אחר,
אולם הפעם ישב מעליו על כס המשפט בכיר האלים, הכוח
האולטימטיבי, תחילתו של כל דבר שממנו נוצרו כל האלים.

גזר הדין שניתן העמיד בפני קבורקה שתי אפשרויות -
שירות בכירי האלים כמשרתם הפרטי עד סוף כל הזמנים, עפר
לרגליהם, הצל שילוה אותם בלכתם ובשובם, מה שיקנה לו את האפשרות
להישאר במלכות השמיים.
אפשרות שנייה תהיה עזיבה וירידה אל הארץ כישות לא גשמית
שתסתובב על פני האדמה, תתהדר מדי פעם בגופות אנושיים כבחולצה
ותשליכם כלאחר יד לטובת חולצה חדשה, אך לעולם לא תשוב עוד
למלכות שמיים.
עבור קבורקה הייתה הבחירה פשוטה יחסית, הוא תמיד אהב את הארץ
ואת היצורים האנושיים ששלטו בה. בהיותו למדן ושקדן חקר אותם
מרגע שצצו על פני האדמה עד להווה ולעתים קרובות, בעזרתו האדיבה
של ידידו הטוב זמן, גם עד לעתיד.
בעבר נהג קבורקה לרדת לארץ ולהתערבב בין האנושיים שהסתובבו בה,
לעטות על עצמו את גופותיהם ולחוש את הארץ דרך חושיהם. כאל לא
היה מוגבל קבורקה לקשת התחושות המינימאלית שאפיינה את
האנושיים, הוא היה מזועזע כשהבין את הרדידות שבה חשו את העולם
בו חיו. כאל, יכול היה קבורקה לראות ולשמוע את כל מגוון התדרים
הקיים, להריח חריון יונה טרי מקילומטרים, לטעום טיפת מיץ לימון
קטנה בתוך באר מים ולראות אל תוך עמקי נפשו החשוכים ביותר של
כל יצור אנושי.
בדרך כלל נהג להסתובב מספר שנות אנוש בינם, מבחינתו חלף הזמן
כהרף עין בעודו מסתובב בדמות זו או אחרת, מקסים כל יצור בו
נתקל וחווה את העולם באור מסנוור, אולם לאחר תקופה שכזו היה
מתעייף ופורש ברצון אל מקלטו הנוח במלכות שמיים. "הלוקסוס הזה
כבר לא ישוב", חשב לעצמו כששמע את גזר הדין, "הפעם אין איפה
לנוח, אסתובב לעד בדמות אנוש בינות ליצורים הנחותים". "כשמשוים
זאת לשירות אלים מתועבים ועצלנים לנצח ולהפיכתי לנחות שבאלים,
זה מתחיל להישמע יותר טוב", הרהר קבורקה, "ולפחות כך אזכה
לראות עדיין את מוות וזמן כשהם מגיעים לשם לעשות חיים".
כך נפל הפור במשפט המפורסם ביותר בתולדות מלכות שמיים, בו עמד
יקיר הממלכה ונשפט על הפשע החמור מכל.
קבורקה בחר לרדת לאדמה. ביגון קודר השיל מעליו את גופו השמימי,
המושלם, נטול השנים, נפרד לשלום מכל ידידיו וקרוביו. אפילו
מעריציו הרבים, שחיכו ליד ביתו מרגע היודע רוע הבשורה, זכו
לנאום ארוך, מרגש ורווי דמעות ממושא הערצתם.
מאותו יום ועד לקץ הזמנים הוא מסתובב בינינו, מחליף גופות מדי
פעם, מדלג מבן אנוש אחד לשני, מרביתכם ודאי נתקלתם בו במהלך
חייכם בצורה זאת או אחרת, הילה בוהקת מסביבו ופנים מעריצות
נשואות אליו, מסתובב בינותינו וחווה את העולם באור מסנוור.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/2/03 3:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיר ברזון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה