בערב שבת קודש עלתה נשמתו ושבה לבוראה וישבה לסעודת שבת של
המלאכים מוארת באור גן עדן הגנוז. ואנחנו ישבנו לסעודה, אבלים
לא אבלים, מנסים לראות ניצוץ שיאיר לנו מן החשכה. והראש משנן
אין יאוש והכל לטובה וה' נתן וה' לקח אבל הדברים לא חודרים אל
הלב שמצטמק תחת כובד הכאב. שרים שלום עליכם וחושבים על המלאך
שלקח אותו וליווה אותו למעלה, עושים קידוש וחושבים על הקול
המתנגן שלו ואיך קידש בשמחה ובדבקות. מברכים המוציא לחם מן
הארץ וחושבים כי עפר אתה ואל עפר תשוב והתמונות מהלוויה
חוזרות. איך עמדו הגברים מסביב לקבר כל אחד תופס באת בתורו
מוסיף עוד אדמה וקובר אותך עוד. ורוצים לצעוק מה אתם עושים?
איך הוא יצא משם? הלוויה נגמרת ולאט לאט אנשים יוצאים ועוזבים
אותך שם,  קבור. ואנחנו נשארים עזובים גם, מרגישים כל כך לבד,
לא יודעים מה יהיה עכשיו ואיך נמשיך. מנסים למצוא דרך לנחם את
ההורים והאחים שלך אבל לא מצליחים להוציא מילה מהפה רק לחבק
ולבכות ולבכות. עכשיו שבת, הדמעות יבשו ונשאר שבר עמוק בפנים,
חור שחור שלעולם לא יתמלא.
הרי הגיוני שנמשיך הלאה והחיים יהיו נורמלים יום אחד אבל לא
ברור איך נגיע לשם. הזוועה והשבר של עכשיו רחוקים שנות אור מכל
מה שרגיל, נורמלי והגיוני. הפער הזה בלתי נתפס, מותיר אותנו
אילמים וחסרי אונים. ובכל זאת נשמע איזשהו קול קטן שאומר לנו
להמשיך הלאה והחיים יהיו נורמלים יום אחד. לא יודעים אם הקול
הזה הוא ההגיון הקר או קול התקווה שנובע משורש הנשמה, אבל הוא
שם והוא זה שבלי שנשים לב יגרום לנו להרים ראש בכל זאת כל בוקר
מחדש. שבת תרדוף שבת והזמן יעבור, בהתחלה כל קידוש שנעשה יזכיר
לנו אותו ויצבוט את הלב עד אימה אבל אז פתאום תעבור שנה ותשאיר
אותנו נדהמים. איך זה שכבר עברה שנה שלמה, החיים המשיכו
בלעדיך. איך זה יכול להיות? ושוב הפער הבלתי נתפס הזה ישתק.
כן, מסתבר שהיו לנו הכוחות לחזור למסלול שיראה נורמלי. לפחות
מבחוץ. מסתבר שהזמן עבר בלי ששמנו לב, אנשים התחתנו ותינוקות
נולדו, הרי בזה צריך להתנחם, לא? אבל למה אתה לא התחתנת וילדת
ילדים? באיזה זכות אנחנו המשכנו בחיים ואתה לא? ואולי בעצם
הזכות היא שלך ולא שלנו, הרי אתה עכשיו במקום טוב יותר קרוב
יותר אליו.
ומה נשאר לנו חוץ מהקיום העלוב, הנורמלי הזה, המעשים הקטנוניים
של החיים הארציים האלה. האם באמת המצב היותר רצוי הוא הנסיון
הנואש להכניס קצת טעם, קצת נצח לקיום הגופני הזה? ככה אומרים,
ואם אומרים סימן שזה נכון, לא? בלית ברירה, מפאת חוסר אונים
והקטנות שלנו נצטרך להסתפק במה שאחרים וגדולים מאתנו אמרו
לפנינו. אין לנו סיכוי למצוא לבד תשובה, להכניס קצת הגיון
בטירוף, למצוא סיבה אמיתית למוות ונחמה לאובדן. רק הקול הקטן
הזה נשאר שם תמיד אם נרצה ואם לא וגורר הלאה.
בערב שבת כשהחול הופך לקודש, השמיים נושקים לארץ ונשמה ממלאת
את הגוף התעלתה נשמתך והפכה כולה לקודש. טוב לך עכשיו? אתה
מאושר? מקווה שכן. הקול הקטן בתוכי מתחיל להתגבר והדיבור שלו
הופך לשירה, "התנערי מעפר קומי... כבוד ה' עליך נגלה... קרבה
אל נפשי גאלה"

ה' יקום דמכם

כי מה יש לו לאדם שנוצר מאדמה מלבד האמונה האלוקית? ועל מי יש
לו לסמוך מלבדו?