"יא אללה, איזה דיכאון," צעקתי ודפקתי עם האגרופים על המקלדת.
"כלום לא יוצא לי, כלום, אפילו לא חצאי משפטים."
באמת שעבר עליי לילה קשה. התכוונתי לשבת ולכתוב סיפור אחד,
נורמלי, מההתחלה ועד הסוף, וכל מה שיצא זה חלקים של סיפורים
משעממים, דמויות שטחיות, עלילות בנאליות, אפילו יחסית לכתיבה
שלי. איזה קריזה, איזה עצבים. קמתי מהכיסא, צנחתי על הפוף,
והתחלתי לשחק עם השלט. עוד ערוץ, ועוד ערוץ, אבל אין מה לראות.
רק שידורים חוזרים. הייתי כל כך עייף, והשעון הבהב שהשעה כבר
שתיים חצי, וניסה לרמוז לי שזהו, נגמר, לסגור הכל וללכת לישון,
אבל אני התעקשתי לנסות שוב. ובדיוק כשהתכוונתי לקום מהפוף
ולנסות שוב... נרדמתי.
מן הסתם ניסיתי להסתובב מתוך שינה כשהתעוררתי בגלל תחושה
נוראית של לחץ. רק אחרי כמה שניות שמתי לב שכמה חוטים דקים
קשרו אותי בחוזקה לפוף.
"סליחה, נמרוד?" קול קטן וצייצני קרא ממקום לא ידוע, "נמרוד,
נמרוד קרני, אנחנו פה, פה למטה," והפעם הצטרפה לקול משיכה קלה
בשרוול החולצה. סובבתי את הראש ונדהמתי לראות חבורה, יחסית
גדולה, של אנשים קטנטנים, שהתפזרו על השטיח ליד הפוף. בראש
החבורה עמד נער.
"מה קורה פה? מי אתם, מה אתם, למה אתם? תשחררו אותי! אימא!
אבא!" צעקתי בתקווה, אבל אין עונה.
"למה אתה צועק? ולמה אתה כל כך עצבני? באנו לבקר אותך," אמר
הנער, "לקח לנו המון זמן להגיע אליך, אבל התאמצנו מאוד ועכשיו
אנחנו כאן, וככה אתה מברך אותנו לשלום."
"אתם קשרתם אותי! איזה ברכת שלום אתם רוצים ממני?!" ניסיתי
לקום ולהתנער אבל כלום לא עזר.
"אה, כן. שכחתי להציג אותנו," אמר הנער תוך התעלמות מובהקת
מזעקותיי, "אנחנו הדמויות שלך, הדמויות מכל הסיפורים שכתבת,
מעולם."
סקרתי בחשדנות את הקבוצה הצפופה שהתקהלה על השטיח. אנשים
קטנים, שקופים למחצה, לבושים כמו אנשים רגילים, עמדו ומלמלו
בהתלהבות ביניהם, ומפעם לפעם זרקו מבט משתאה אליי. במבט נוסף,
חשבתי, שזו באמת חבורה מאוד מוזרה, אולי המוזרה ביותר שראיתי:
ילדים קטנים, מבוגרים, בחורות, בחורים, אפילו צב קטן.
"טוב, לא אכפת לי מי אתם, העיקר שתשחררו אותי!"
"מאיפה הגענו, אתה שואל? אה... זה באמת סיפור ארוך. יש כזה
מקום, נו איך אני אסביר לך? כזה מקום של דמויות. משם באנו, שם
אנחנו חיים. אבל זה לא העיקר, העיקר הוא למה באנו."
"אמרתי שלא אכפת לי!"
"אנחנו פה כי יש לנו כמה נושאים מרכזיים שרצינו לדבר אתך
עליהם. אנחנו יודעים שזה לא מקובל, ככה דמויות מבקרות יוצרים
בלי הודעה מראש, גם הזהירו אותנו במועצה שאולי זה מסוכן, אז
החלטנו לקשור אותך. מהיכרותנו אתך הגענו למסקנה שאתה מספיק
דפוק כדי לקבל את זה בהבנה."
לא הצלחתי להשתחרר. הכל נראה היה כל כך תלוש, לא מציאותי. אני
הסתכלתי על הנער, הנער הסתכל עליי. הוא לא ישחרר אותי בקרוב,
חשבתי לעצמי. לבסוף הנהנתי. כל הערב הזה היה כל כך מוזר,
וכשהנער הקטן דיבר, הדברים נשמעו אפילו הגיוניים. לאחר שקלט את
הסכמתי, הנער הוציא מתרמיל גב דף, מקושקש ומצוייר, וכחכח
בגרונו.
"זה די קצר למען האמת, ואז נשחרר אותך. דבר ראשון רצינו לדרוש
מעט יותר עומק לסיפורים שלך. פואנטה זה לא הכל בחיים, אתה
יודע. אולי קצת יותר דגש על הדמויות מאשר על העלילה. קהל
קוראים תמיד נהנה מדמות טובה," וקבוצת הדמויות החלה למלמל
בהסכמה.
"אוקי, הבנתי... זה נשמע הגיוני למדי."
"יפה. גם היינו רוצים לבקש ממש טיפ-טיפה יותר יצירתיות
ומקוריות. שמנו לב שאנחנו מאוד דומים לדמויות, אהמ," והוא
השתעל קלות "מסיפורים של סופרים אחרים, מפורסמים יותר."
"מה?! אתה מתכוון שאני מעתיק מ..."
"בינגו! אז בוא, בשביל כולנו, תעשה מאמץ להשקיע קצת יותר."
"איזה שטויות. אני מנהל שיחה עם דמות מסיפור שלי! מה יכול
להיות יותר יצירתי מזה?!"
"אין צורך להתרגז, אני רק מבקש שתשתדל יותר. קצת ביקורת בונה,
מה קרה? אבל, אם אתה רוצה לנהל דיון... אז תמיד אפשר. יש לנו
זמן עד הבוקר. רק בינינו, גם בסיפור הזה יש אלמנטים לא מאוד
מקוריים."
"טוב, בסדר," הגבתי בעצבנות, "אני גנב ספרותי, אני מקבל. אפשר
להמשיך?"
"זה כמעט הכל. רק רצינו לבקש ממך קצת יותר קרדיט. בכל זאת
אנחנו מייצגים אנשים שאתה מכיר, היה נחמד אם היית טורח לאזכר
שמות בסוף כל סיפור."
"לא. לא ולא. כל הרעיון הוא שלמרות שהסיפור כתוב על אנשים
ספציפיים, הוא ידבר לכולם. אם אני אכתוב למטה, 'מוקדש ל...' זה
יהרוס הכל. אני לא מוכן."
"טוב, אם ככה אתה מרגיש, פשוט נצטרך לחכות פה עד שתשתכנע," הוא
אמר, ושמט את ידיו בחוסר אונים. הקבוצה הגדולה התיישבה על
השטיח, מקיפה את הפוף. בקושי רב סובבתי את הראש והתבוננתי בהם.
"אולי באמת כדאי שתכיר אותנו... זאת אומרת, אתה כבר די מכיר."
כמעט כל הדמויות נעמדו ונופפו לי בידיהן, כולן חוץ מאחת שישבה
עם הגב אליי, רחוק מכולם, על אדן החלון. "מה איתה?" שאלתי.
"אה, היא. זה סיפור ארוך. היא בכלל לא רצתה לבוא, היא דמות
ישנה יותר, מסיפורים ישנים יותר. לא רצינית. אין לה שום כבוד
ליוצר, שום הכרת תודה. שמענו שהיא מסתובבת עם איזה מספר-עד
מסיפור מקומי אחר, אולי זה בגללו," פסק הנער, ואז הדמות
המרוחקת, נערה, הסתובבה ותקעה בנער מבט עצבני וכעוס. "אה כן,
ויש לה גם בעיות איתי. סתם מוזרה."
"טוב, נמאס לי. אתה מדבר על הכרת תודה? אני קשור פה לפוף שלי,
על-ידי הדמויות שאני יצרתי! אני לא מוכן להוסיף קרדיטים, זה לא
סרט! אתם תהיו חייבים להתפשר."
הנער הרהר, ואז התכנס בפינת החדר עם עוד כמה דמויות. "טוב,
בסדר, נתפשר. נשאיר לך נוסח קרדיט על המחשב, ובזה נסגור עניין.
אנחנו גם ככה חייבים להתחיל לחזור."
"מקובל עליי. עכשיו תשחררו אותי," נשמתי לרווחה.
"לא... אי אפשר. החבלים יעלמו בעצמם בבוקר," ואז הוא קיפץ
מהרצפה, לכיסא ומשם לשולחן. לאחר מכן עלה על המקלדת, ובעזרת כל
כובד משקלו החל ללחוץ על מקש אחר מקש. לאחר רבע שעה ארוכה הוא
קיפץ חזרה לרצפה בשמחה. "זהו, סיימתי... אוף, זה היה קשה.
יאללה חבר'ה צריכים לזוז. נמרוד - אנחנו עוד נתראה."
"הלוואי שלא," סיננתי בשקט, כשהחבורה המוזרה טיפסה דרך החלון
ונעלמה במרפסת. טוב, אם כבר אז כבר, חשבתי לעצמי, וחזרתי
לישון. בבוקר כשהתעוררתי החבלים נעלמו כלא היו. גם סימני קשירה
לא היו, מה שחיזק אצלי את המחשבה שהכל היה חלום מאוד מסוגנן
ומשוכלל. פנטזיה ספרותית וזהו. רק כשהתיישבתי ליד המחשב שמתי
לב שבתחתית המסך הופיעו כמה שורות מודפסות. ניסיתי מאוד למחוק
אותן, אבל הן כל הזמן הופיעו. נו, מילא..


סיפור זה, וכל שאר הסיפורים, מוקדשים כולם, כל מילה שבהם, לכל
האנשים, הנחמדים והלא-נחמדים, שבלי ידיעתם ואולי גם נגד רצונם,
משמשים לי השראה כי חשבתי רק עליהם כשכתבתי. באמת. מי ייתן
ותישרפו כולכם בגהנום בשל הסבל שגרמתם לאנושות. סתם, צחוקים
(צריך לשמור על נימה צינית בכל זאת). על החתום: נמרוד קרני,
מספר-בגוף-ראשון.