את מסתכלת בראי. את בוחנת כל פרט. את שונאת את מה שאת רואה. את
מסתכלת על הגוף. את שונאת את הגוף הזה. הוא עגול מדי לטעמך.
מלא בדיוק במקומות הלא נכונים. "לא יזיק לרדת 5 קילו לפחות" את
אומרת לעצמך.
את בוחנת את החזה. החזה קטן מדי. הוא גם נפול וחסר חיים. תמיד
רצית חזה גדול וזקוף. אז רצית, אז מה?!
את עוברת לפרצוף. העיניים קטנות מדי, האף גדול מדי, השפתיים
עקומות, אין עצמות לחיים. "מכוערת" את פוסקת בכאב.

צלצול טלפון קוטע את ההתבוננות האכזרית.
זאת אמא שלך. היא שוב רוצה לדעת למה את לבד. "ואם כבר לבד אז
שיהיה בתנועה" ארכדי דוכין שר לך ברקע. את מדברת ומקשיבה
לקולך.  צרוד מסיגריות, חורק ולא נעים לאוזן. "הלוואי שגם את
זה יכולתי לשנות..." את חושבת לעצמך.
את מנתקת. לא יודעת מה לעשות עם עצמך עכשיו.

פותחת את הארון ומנסה לבחור מה ללבוש. את לא אוהבת את הבגדים
שבארון. את מניעה את ראשך ימינה ושמאלה בייאוש ואכזבה. את
מאוכזבת מעצמך. היית רוצה להיות מישהי אחרת.
בסוף את מחליטה ללבוש ג'ינס וחולצה רחבה. את בטוחה שזה מסתיר
אותך הכי טוב, שדרך הבגדים הפשוטים האלה לא רואים את הגוף שלך.
לא רואים מי את באמת.

את הולכת למטבח ופותחת קופסת גלידה. את עוברת לסלון עם הגלידה
ובוהה בטלוויזיה. הטלוויזיה פתוחה על MTV. המוזיקה מכאיבה לך
באוזניים. "אני מזדקנת" את חושבת לעצמך בצער. את נזכרת באלי
מקביל. גם היא הייתה יושבת עם גלידה בסלון. "לפחות לה הייתה
חברה טובה" את אומרת לעצמך בקנאה.

את חושבת על כל החברים שאין לך, על כל הדברים שהיית רוצה
לעשות, על מי שהיית רוצה להיות. את שוקעת ברחמים עצמיים
ומתחילה לבכות. את מקווה שהדמעות ישטפו אותך מהעולם הזה. "אם
לא לשנות את החיים שלי מהקצה אל הקצה אז רק למות" את חושבת
לעצמך. כל מה שאת מבקשת זה לאהוב את עצמך.

את שונאת את עצמך.