[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מעין החיים
/
משוגעת

"אההההההההההההההה", היא צרחה בכל הכוח.  הצרחה שלה שברה את
השקט ששרר בחוץ.  "נמאס לי כבר!!! דיייייייי!!! תעזבו אותי!!!
אני משתגעתתתתתתת!!!" היא כבר הייתה על סף בכי.  לא היה איכפת
לה שהיא באמצע הרחוב ושכולם נועצים בה מבטים.  כמה מהאנשים
אפילו העיזו לנסות לגעת בה ולהרגיע אותה אבל היא התנפלה על כל
מי שנגע בה כמו לביאה שמגנה על הגורים שלה.

פחדתי להתקרב אליה.  אף פעם לא הרגשתי ממש בנוח לידה למרות
שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי. הייתי צל לידה.  פחדתי שהיא
טובה מדי בשבילי.  לא הבנתי אף פעם למה היא בחרה אותי בתור
החברה הכי טובה שלה כי אחרי הכל, היא תמיד הייתה החברותית
והאהובה ואני הייתי סתם אחת שקטה ובודדה.
בסופו של דבר הצלחתי לגרור את הרגליים שלי לכיוונה.  אולי זה
היה קצת מאוחר מדי כי היא כבר התמוטטה על מדרכת הבטון הקרה
ובכתה בקולי קולות.  "תולי... אל תבכי... אני פה איתך" כמעט
בכיתי ביחד איתה.  כל הזמן דיברתי לעצמי בראש כדי שאני לא
אפרוץ בבכי.  היא הייתה צריכה אותי חזקה עכשיו.  אני צריכה
להתעלות על עצמי עכשיו.  זה המבחן האמיתי שלי.

"דייייי!!! אמרתי שתעזבו אותי!!! תפסיקו כבר!!!  מה אתם לא
מבינים?!" היא צרחה עלי.  נבהלתי.  לא ידעתי איך להתנהג ומה
להגיד לה אז התיישרתי והתחלתי לגרור את עצמי רחוק ממנה.  אם
אני לא יכולה לעזור, שלפחות אני לא אזיק.  "אל תעזבי אותי..."
שמעתי אותה לוחשת מאחורי.  בכלל לא חשבתי שהיא מדברת אלי אבל
הסתובבתי בכל זאת.  תולי שלי שכבה שם על המדרכה.  השיער שלה
היה פרוע ונפל לה על הפנים היפות שלה שכל האיפור נמרח עליהן.
העיניים הגדולות שלה היו אדומות ומלאות דמעות והסתכלו עלי
בתחינה.  "אל תעזבי אותי לילוש... את היחידה שנשארה לי בעולם
הזה..." היא המשיכה ללחוש ואני המשכתי לעמוד נטועה במקומי.
"נו מה את מסתכלת עליה ככה?! תלכי אליה כבר! היא קוראת לך!"
צרחה עלי איזו אישה אחת מההמון שהספיק להתקהל סביבנו ולא הבין
מה קרה לתולי שלי.  היססתי מעט לפני שניגשתי אליה שוב.  לא
ידעתי מה אני צריכה לעשות או להגיד לה.

התיישבתי לידה וליטפתי לה את הראש.  "אל תבכי יפה שלי..."
אמרתי ולא ידעתי אם דיברתי אליה או אלי.  הרגשתי חסרת אונים.
ישבתי לידה מספר דקות וליטפתי את ראשה בלי לומר מילה.  היא לא
הפסיקה לבכות ולצרוח על כל מי שניסה להתקרב אלינו.  "אני יכולה
לבכות ביחד איתך?" שאלתי אותה בסופו של דבר.  לא יכולתי לשאת
יותר את השתיקה הזאת וכאב לי מדי להתאפק עם הבכי שלי.  "את
רוצה לבכות איתי?" היא הייתה מופתעת מהשאלה שלי.  הנהנתי לה עם
הראש כי הדמעות כבר חנקו לי את הגרון ולא יכולתי לדבר.  היא לא
ענתה לי ואני פירשתי את זה כהסכמה.

ישבנו ככה, שתי בנות בוכות באמצע הרחוב, ולא היה איכפת לנו
מכלום.  לא היינו מודעות למה שקרה סביבנו וגם לא היה לנו יותר
מדי איכפת.  אנשים שעברו ברחוב הסתכלו עלינו בתמיהה אך העדיפו
לא להתקרב ולנסות לעזור לאחר שראו איך תולי צרחה על כל מי
שהתקרב אלינו.  מדי פעם הצצתי על תולי.  היא נראתה כ"כ חלשה
וחסרת אונים ככה.  זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שריחמתי
עליה.

כשנגמרו לי הדמעות כבר היה חושך.  תולי עדיין בכתה כמו מטורפת.
"תולי... אולי תפסיקי?" שאלתי אותה.  היא משכה את כתפיה
בתגובה.  פחדתי להמשיך לדבר איתה כי ידעתי שאסור לעצבן אותה
כשהיא נמצאת במצב רגיש כמו עכשיו.  "על מה את בוכה תולי?"
התגברתי על הפחד שלי ושאלתי אותה בתמימות האופיינית לי.  שוב
משיכת כתפיים.  "אולי נלך מפה ותמשיכי לבכות במקום אחר?"
המשכתי לנסות.
"דיייי!!! נו מה?! את עושה לי דווקא?!" היא התפרצה עלי.  לא
ידעתי מה לעשות עם עצמי.  הרגשתי לא נוח לידה.  הרגשתי לא נוח
שהמון אנשים זרים עומדים ומסתכלים עלינו.  הרגשתי לא נוח עם
עצמי.  "תולי אני רוצה ללכת..." לחשתי לה כמעט בבכי.  "אז תלכי
כבר!!!" היא שוב צרחה.  התפללתי שהאדמה תפתח פיה ותבלע אותי.
רציתי להיעלם משם.  "אבל אני לא רוצה לעזוב אותך..." אמרתי לה
והתפללתי שהיא לא תצרח שוב.  "אז מה את רוצה ממני?! תסבירי לי
מה הבעיות שלך!!!" תפילתי לא נענתה והיא המשיכה בצרחות
המפחידות שלה.

"אני רוצה שתפסיקי לבכות!" שמעתי קול צורח על תולי שלי.  לקח
לי כמה שניות לקלוט שאני היא זאת שצרחה.  כנראה שגם תולי לא
הייתה מוכנה לזה כי היא הפסיקה לבכות בפתאומיות ופתחה עלי
בתדהמה את שתי העיניים הגדולות שלה.  "אני רוצה שתחזרי להיות
נורמלית..." נאנחתי.  אולי אני מבקשת יותר מדי, חשבתי לעצמי.
היא המשיכה להסתכל עלי בעיניים הגדולות שלה בתדהמה ואני כל
הזמן התחמקתי מהעיניים שלה.  לא יכולתי לשאת את המבט המאשים
שלה.  היא יודעת שאין לי חלום אחר מלבד זה שהיא תחזור להיות
נורמלית.  אני יודעת שהיא כבר לא תחזור להיות נורמלית אבל אף
פעם לא מפסיקה לחלום.
הייתה דממה.  אף אחת מאיתנו לא דיברה.  תולי כבר לא בכתה אלא
רק ניסתה לתפוס את מבטי המתחמק.  לאחר מספר דקות אזרתי אומץ
ואמרתי לה בתקיפות "תולי אני הולכת".  היא הסתכלה עלי בתחינה.
"אל תלכי לילוש... את האחרונה שנשארה לי... אם את תלכי לא יהיה
לי כלום..." היא לחשה לי בקול שבור.  הסתכלתי עליה ברחמים.  לא
יכולתי להשאיר אותה ככה וללכת.

אספתי מהמדרכה את השברים שנשארו מתולי היפה שלי ופיניתי לנו
דרך בין ההמון שלא הפסיק לבהות בנו.  נכנסנו אל תוך הבניין
הגדול שהיה מול המקום בו בכינו והחזרתי את תולי למיטה שלה.
תולי התחילה לבכות שוב אבל הפעם היה זה בכי של כאב וייאוש.
עמדתי ליד מיטתה של תולי וליטפתי לה את הראש עד שנרדמה. לפני
שהלכתי העפתי בה מבט אחרון.  "אני אחזור מחר" אמרתי לחלל החדר
למרות שלא הייתי בטוחה בכך.  לא יכולתי להתמודד עם זה יותר.
תולי כבר לא תחזור להיות נורמלית.  תולי משוגעת.  או שאולי זאת
אני...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע איך
כותבים סלוגן






פישקה זוהר
מתעקש


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/03 3:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מעין החיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה