"...והשמיים בכו".
ואני? אני התלבטתי אם לבכות יחד איתם.
לפני שהלכת הייתי בטוח בוכה. אבל היום? היום אני חזקה, מחושלת.
מרגישה כמו פיסת ברזל, או אולי איזו גרוטאה...

החזאי ברדיו אמר שהיום צפוי גשם חזק. ואני עדיין עומדת בחוץ
ומחכה לגשם אבל הוא לא מגיע. רק אלוהים בוכה טיפה. פה ושם מרשה
לעצמו.

אבל גשם כבר לא ראיתי מזמן. מהשמיים לא נופל שום דבר. רק רוחות
חזקות לוחשות לי באוזן. לוחשות שאתה איננו, ושלעולם כבר לא
תחזור.

אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותך, באיזה סופשבוע כשבאת
אליי, נרגש. עמדנו יחד במרפסת של הבית שלי ודיברנו, פתאום משום
מקום התחיל מבול של גשם וזה היה נורא מצחיק, זוכר? זוכר איך
רצנו הביתה? ניסינו להתחמק ממנו, שלא ירטיב אותנו. יותר לא
ראיתי גשם. איך צחקנו אז...

אבל עכשיו? עכשיו אני לבד ואין לי לאן לברוח. מה הטעם לברוח?
זה לא גשם באמת. זאת רק אשלייה של גשם. שהרי בסך הכל אלוהים
בוכה. הוא בוכה כי קר לו. וגם לי קר - בלב. אין לי לאן
להתחמק.
אלוהים כבר הרטיב אותי כולי ואני ספוגה בדמעות מלוחות - אבל לא
בוכה. מנסה להגיד לו, לאלוהים, שזה בסדר לבכות. שלא צריך להיות
כמוני. לא צריך להיות אבן. כי הרי כולנו אנושיים, גם אלוהים.
וכשרע לנו - צריך לבכות, צריך להוציא את הכל.

אז תגיד לי אתה: איך עשית את זה? איך הצלחת להוציא בכי
מאלוהים? מה, גם הוא אהב אותך כמוני? גם הוא כתב לך מכתבים? גם
הוא צייר לך לבבות אדומים במחברת?
אם לא, אז איך זה שהוא יכול לבכות?! ועל מה הוא מצטער? הוא לא
זה ששכנע אותך ללכת לקרבי, הוא לא זה שעודד אותך להמשיך
ולהמשיך ולא לפרוש כשקשה לך, הוא לא זה שלימד אותך שהקרבה היא
ערך עליון. הוא לא עשה את זה. הוא בסך הכל אלוהים.

אז למה לו מגיע לבכות ולא לי?

[מוקדש ללירון ר.]