אף פעם לא פגשתי בן אדם שטען שהוא מאושר.
עד שפגשתי את נועה - הבן אדם שלימד אותי איך לאהוב ולשנוא את
עצמי באותה מידה.

בוקר יום שני טיפוסי. השעון המעורר מצפצף ומראה את השעה 7:50 .
גררתי את עצמי די בעצלנות מתוך המיטה הרכה לכיוון האמבטיה.
המראה הראתה לי פרצוף עייף, מנומש ותמהוני. שטפתי את פניי.
ניגשתי אל הארון ופשפשתי בו למשך דקה ארוכה. זרקתי על המטה את
הג'ינס השחורים שלי ואת שמלת הכתפיות השחורה. ניגשתי אל
השולחן, ולקחתי ממנו את השרשרת עם האבן הכחולה הגדולה ויצאתי
לכיוון בית-הספר.
לפני שנתיים, כשאבא שלי נפטר, ואחותי טלי עזבה את הבית, אמא
החליטה שאני והיא צריכות לעבור מהמושב, ולעזוב את הבית שהיא
ואבא בנו ביחד - כדי לברוח מהזיכרונות. ארזנו את המזוודות,
וירדנו דרומה לרמת גן. בהתחלה היה לי מאוד קשה להתרגל. הכל היה
יותר מסורבל מהמושב הקטן שלי, גדול יותר. אחרי כמה חודשים של
הסתגלות, למדתי להשתמש ביתרונות העיר, כמו העובדה שהתיכון שבו
אני לומדת נמצא במרחק שתי דקות מהבית.
אבל אני כל כך שונאת את המקום הזה, אני מתעבת כל דקה מהחיים
שלי שאני צריכה לבזבז שם. וכל השנאה, קיימת רק בגלל הנחשים,
סליחה, אנשים שמצויים שם. אף פעם לא חשבתי שקיימים אנשים
שמסוגלים להיות כל כך קרים ומרוכזים בעצמם. כשנעקרתי מחיי
החברתיים במושב בצפון, קיוויתי לטוב במקום החדש. חשבתי שיהיה
שוב טוב. אבל כשהגעתי הרגשתי חריגה. הרגשתי שתייגו אותי - כי
לא עניתי על דרישות מספקות. בגלל זה מאוד מהר למדתי לחיות עם
עצמי. לסמוך על עצמי. להיות לבד.
צלצול. צריך להיכנס.
אני יושבת במקום הקבוע שלי כבר שנה או יותר, לבד.מרבית העשייה
שלי בשיעורים, זה לשבת ולבהות בקיר הבטון הצבוע צהוב בהיר
מזעזע, וכך להעביר את השעות.
צלצול. עוד יום מחורבן נגמר.

בצהרים התקשרה אליי השכנה שגרה ממול, וביקשה ממני לעשות
בייביסיטר אצלה הערב. כשסיימתי בלילה לשמור על הגהנום הקטן -
ילד בן שלוש, התחלתי לחזור הביתה. הגעתי עד לפתח הבית, וחזרתי
בי. הלכתי משם, והחלטתי לתת לרגליי להוביל אותי לכל מקום.
רגליי, ללא הפתעה, הובילו אותי לפארק הסמוך, שאותו אהבתי כל
כך. הכי אהבתי אותו בלילה, מפחיד ככל שיהיה. נשכבתי על הדשא
הירקרק מצהיב, ומילאתי את ריאותיי באוויר מזוהם וריח אורנים.
השילוב הזה תמיד נראה לי כריח הכי משכר שקיים. עצמתי את עיני,
והתחלתי לדמיין את ריח מטע התפוזים במושב, ואת כפות רגליי
נוגעות באדמה החמימה והרכה שם. הרגשתי כאילו אני נמצאת בשיכרון
חושים כללי, הבעה נדירה של אושר בתוספת חיוך התפשטה על פניי.
אותו רגע מאושר נקטע, כשנשמע קול זר מעליי:
"יש לך אש?" שאל הקול.
היה קשה לי לפתוח את עיני כדי לנסות לזהות את הדמות שעמדה
מעליי. הייתי עוד יותר מדי שקועה בדימיוני שלי. כשפתחתי אותן
סוף סוף, ראיתי מעלי נערה. היא נראתה פחות או יותר בת גילי.
למשך דקה ארוכה רק בהיתי בעיניים שלה, שהיו כחולות בהירות
מדהימות, ויכולתי רק לטבוע בהן. שתקתי.
"את בסדר? את שומעת אותי בכלל?" שאל שוב הקול.
קמתי ממקומי בבת אחת, ניערתי את הדשא שנדבק לשמלתי, ובקול חלוש
וממהר עניתי שאני לא מעשנת.
קמתי מהר, והלכתי הביתה בניסיון לא להביט לאחור.

עבר מאז שבוע וחצי. העיניים האלו שלה פשוט לא יוצאות לי מהראש.

קמתי בחוסר רצון לבית הספר, כמו בכל בוקר. כשהגעתי אל השער
החלטתי לא להיכנס באותו יום. רגליי חשבו במקומי, והפארק נראה
מקום טוב לבלות בו את היום.  בדרך עצרתי ליד קיוסק קטן ונכנסתי
פנימה. הבטתי על כל קופסאות הפלסטיק שבתוכן היו ממתקים
ומסטיקים, על המעמדים של סוכריות המקל הצבעוניות. העברתי את
אצבעותיי על הקופסאות, ותחושה רטרוספקטיבית עברה בעצמותיי.
המשכתי להביט בהן דקה ארוכה, עד שהבטתי קדימה, ומולי עמדה רק
הזקנה המרירה והמקומטת שמכרה שם.
"את רוצה משהו, ילדה?" היא שאלה בקול חנוק מסיגריות.
"מצית וחפיסת סיגריות בבקשה", עניתי בקול מבויש.
היא הסתובבה ושלפה מאחוריה חפיסת "וינסטון" באקראי ומצית
צהובה. השארתי כסף, וברחתי מהנות, אכולת אשמה.
רגליי הובילו אותי אל הפארק בצעדים מהירים ונרגשים. התיישבתי
במהירות על הספסל הירוק, זרקתי את עטיפת הפלסטיק של חפיסת
הסיגריות הצידה, שלפתי סיגריה והדלקתי אותה עם המצית הצהובה.
ולפתע, קול מוכר.
"חשבתי שאת לא מעשנת".
הרמתי את ראשי לאט לאט. דרך הרעמה הג'ינג'ית, וענן העשן הטרי
והמתאבך, ראיתי עיניים מביטות בי. העיניים הכחולות שלא יוצאות
לי מהראש כבר יותר משבוע. היא התיישבה לצידי.
"אני נועה" היא אמרה בקול מעט צרוד.
"אני נעמה", השבתי. שתיקה ארוכה במקצת. נועה נשענה אחורה,
ושלפה במהירות סיגריה מהחפיסה שלי שנחה לה על הספסל. היא הציתה
אותה ולקחה שאיפה עמוקה.
"אז מה?" היא שאלה, "את לא אמורה להיות בבית הספר או משהו
בסגנון?"
"הברזתי היום" עניתי לה בקול חלוש, תוך כדי ניסיון להתחמק
מלבהות בעיניה.
"להבריז! יפה! ילדה מחונכת..." היא קבעה.
המשכתי לבהות בענן העשן של הסיגריה.
שוב השתיקה המציקה הזאת.
"אז בא לך לבוא למקלט?"
"לאן??" שאלתי בחשדנות יתרה.
" למקלט. מקלט נטוש שאני גרה בו. יותר שקט ואינטימי מהפארק
שלך. בואי! אין לך מה לפחד.."
קמתי איתה יחד מן הספסל, ולפתע היא החלה למשוך אותי בפרק היד
ולרוץ. היא רצה כמה רחובות צפונה, די מהר, כאילו היא מתחמקת
ממשהו. הרגליים שלי הובילו אותי אחריה, כמו כלב תועה. רצנו די
הרבה עד שהגענו לבניין ישן ומוזנח ברחוב צדדי.
המקלט היה אפור וחשוך. הוא היה מלא בכתובות גרפיטי על הקירות.
בקבוקי וודקה ריקים, חלקם מנופצים, בדלי סיגריות רבים ומזרונים
ישנים ומרופטים מילאו את רצפת המקלט. מאוורר גדול ממתכת עמד
בפינת המקלט. נכנסתי בצעדים קטנים וזהירים פנימה. התיישבתי על
מזרון אחד, והיא התיישבה בזה שממולי. היא הביטה בעיני במבט
מחטט ומציק. ישיר מדי.
"את נראית לי מאוד עצובה" היא אמרה בטון היודע כל שלה, שהספקתי
להכיר בעשר הדקות האחרונות.
"אני לא עצובה" השבתי כמגננה.
"את משקרת, העיניים שלך מסגירות אותך"
"אבל אני לא עצובה". המשכתי להטיל ספק בדבריה.
היא נשענה לאחור והביטה אל התקרה. "אני מאושרת", היא ענתה לי
בטון שחצני. "אני אוהבת את החיים. אני חיה אותם ונהנית מכל
רגע. אני לא חושבת שלשקוע כל היום בעצמך זה פתרון, להפך, זה
ממש רע. אני פורצת אל העולם, מראה לו מי אני ולא משעממת אותו
לרגע. ואת, את נראית כאילו את מפחדת ממשהו. ממה את מפחדת? למה
את שקטה כל כך? היא הביטה בי, והתקרבה אליי יותר ויותר.
"אני...אני לא מפחדת. פשוט המקום שאני צריכה להיות בו לא טוב
לי, אני לא מתחברת לאף אחד. טוב לי לבדי, בלי אף אחד". השפלתי
את מבטי הצידה, והתחלתי לשחק עם החוטים הפרומים של המזרון
בציפורניי הארוכות. מה אני עושה כאן? מה אני חושבת לעצמי? איך
אני מעיזה לדבר כך עם בן אדם זר לחלוטין?
"אני אגיד לך מה", בקע שוב הקול המנוסה מגרונה,"את לא צריכה
מישהו שיאהב אותך. חבר, חברה, אמא, אבא, זה לא משנה. תאמיני לי
- הייתי שם. הבן אדם היחיד שצריך לאהוב אותך באמת זאת רק את
עצמך."
היא הפסיקה להביט בי במבט הבוחן. היא נשענה שוב לאחור, כאילו
הרפתה ממני לי לרגע, ונתנה לי זמן להתמודד עם הפצצה שהטילה
עלי. עניתי לאחר שתיקה ארוכה.
"את לא מחדשת לי כלום."
"אני לא מתכוונת על לדבר על זה ולחשוב על זה. אני מדברת על
קיום אהבה עצמית. אגו. ניסית פעם?"
"לא...אני מתכוונת ש.."
היא התקרבה יותר ויותר. כאילו אני טרף קל וכל רגע היא תתנפל
עלי. הקרבה בינינו מאוד הציקה לי.
"מילה אחת: אגו. אני. עצמי ואנוכי. את מסוגלת לאהוב את עצמך.
כל אחד יכול.
נועמה, ילדה," שנאתי שאנשים היו מכנים אותי נועמה. זה היה דוחה
אותי. אבל היא רק חייכה לנוכח הפנים הקרות שלי ושמה את ידה על
ירכי."איתי את תלמדי כיצד ליהנות מהחיים. את צריכה לראות,
להסתובב, לחוש ולחוות. ואין זמן יותר טוב מההווה. ואת באה איתי
- עכשיו."

לפני שהספקתי להבין מה הנועה הזאת רוצה ממני, היא קפצה ממקומה
ותפסה אותי שוב בפרק כף ידי, כמו שעושים לילדים קטנים שלא
רוצים ללכת ממגרש המשחקים. יצאנו מן המקלט, ודלת הברזל הכבדה
נטרקה אחרינו. יצאנו אל הרחוב, ונועה הודיעה שנוסעים
לדיזינגוף. היא לא אמרה איך, היא פשוט אמרה שנוסעים. בעודי
ממשיכה לתהות מה אני עושה איתה, קוויה של נועה נגלו לפני, כמו
שכבות מתקלפות: נועה. הייתה לה חזות מיוחדת. שיער שחור ארוך.
עור לבן. איפור כבד. עגילים. חולצות קרועות. תחתונים שחורים.
נועזות שעוד לא ראיתי באף בן אדם אחר.
עמדתי על ידה בתחנת האוטובוס, לבושה בבגדי הפשוטים ביותר.
ההרגשה שלי לידה הייתה של אדם עלוב, טירון בתחום החדש הזה -
החיים האמיתיים. לאחר כמה דקות, היא הצליחה ללא קושי לעצור
טרמפ - מכונית פז'ו לבנה וישנה, ואנחנו כבר נוסעות לכיוון
דיזינגוף.
ישבתי במושב האחורי, ושתקתי. המחשבות שעברו לי בראש היו
מטרידות. מה אני עושה כאן? על טרמפ? עם נערה שאני מכירה בקושי
שעה? בין כל השכנועים העצמיים שלי, הבנתי שהקסם האישי של נועה,
והצורה שבה היא כשפה אותי מובילים אותי כאן. לא השכל הישר
וההגון. הקולות שבראש שלי דוחפים אותי ללכת אחריה...להפסיק
לחיות בבועה שלי. לצאת אל העולם! לחקור! לגלות! לנצל את  נועה
כסדק לעולם החיצון. להיות סוף סוף מה שאני רוצה.
לפני ששמתי לב, המכונית עצרה ברחוב הומה. אני ונועה יצאנו
מהמכונית. שתקתי, למרות שרציתי להסתכל על הכל בליווי קולות
התפעלות, שתקתי. הכל היה גדול. ענקי. מאיים. נועה, לעומתי,
התהלכה ברחובות כאילו היא מלכת העולם, יורקת לעולם בפרצוף
והולכת גאה. השתיקה מעיבה על הקולות בראשי. הם מתחילים לתמרן,
לדחוף ולהציק. הגענו לכיכר גדולה בדיזינגוף, ואני נעצרתי
באמצע. ההתרחשות של השעה האחרונה בראשי, השפיעה עליי יותר
ויותר לנסות לפרוץ. הבטתי למעלה. התחלתי לצרוח, חזק חזק אל
השמים. רק את העננים האפורים של אותו יום רציתי לראות באותו
רגע. צרחתי חזק יותר, ואנשים נעמדו והסתכלו, נועה ביניהם. בשלב
מסוים, נועה התקרבה אלי, ומשכה אותי משם. היא אמרה, שמה שעשיתי
היה אחד הדברים היותר מצחיקים שהיא ראתה בזמן האחרון.

הייתי פוגשת את נועה מידי יום. אם זה היה להבריז מהבית ספר, או
אחריו.
נועה, אכן היוותה סדק מצוין בשבילי. ליד נועה התחלתי להתנהג
אחרת, פתאום דיברתי. נהייתי חצופה אפילו. אבל נורא פחדתי מעצמי
בעקבות השינויים הקטנים הללו. ההתנהגות הזאת הייתה מאוד לא
מוכרת ומנוכרת מבחינתי.
בערב יום שישי אחד, היינו אני ונועה במקלט. שכבתי אני על מזרון
אחד והיא על אחר, ובהינו בשקט בתקרה. לפתע נועה אמרה משהו,
שדווקא לא ציפיתי שהיא תשאל אותי אי פעם. השתיקה נשברה.
"את מרגישה לפעמים שאת בורחת ממשהו?"
"אני חושבת שלפעמים אני נוהגת לברוח מעצמי." מפגרת. מה את
חושפת את החולשות שלך בפניה?
היא הסתובבה אלי. "למה?" היא הייתה מוכרחה לשאול. הסגרתי את
עצמי.
"כי אני לא אוהבת את מה שאני רואה." עניתי.
שקט. חיכיתי לאיזו תשובה, אולי אפילו לקטילה ורק למוצא פיה של
מי שאני רואה בה כרגע כמשיחה הגדולה ביותר שלי. אבל השקט שולט.

השכבות בדמותה של נועה המשיכו להתקלף בפניי כל הזמן: מתחמקת.
בורחת ממשהו. מכונסת בתוך עצמה. אגואיסטית. אנושית.
"אני צריכה אוויר." היא אמרה בקול קטן.
יצאנו אל הפארק. מרחוק יכולתי לראות מישהו בוהה בנו, מנסה
לזהות משהו. לא הצלחתי לרדת לעומק הדברים בגלל החושך שהקשה על
עיני. הדמות מרחוק החלה להתקרב אלי ואל נועה, יותר ויותר.
נועה, שהייתה עסוקה אותה שעה במשחק בגרביוני הרשת שלה, לא שמה
לב לכלום. הדמות כבר עמדה מולנו, ויכולתי לראות אדם מבוגר, זקן
במקצת ומקריח. נועה עדין לא הסתכלה לעברו. הוא הניח את ידו על
ראשה של נועה, וזו הרימה את עיניה למעלה סוף כל סוף. היא
התרוממה בעדינות ונעמדה מול האיש בעיניים ריקות.
"ילדה שלי, בואי הביתה." לחש הגבר בקול רחום.
נועה התקרבה אליו יותר ויותר. היא חדדה את מבטה הריקני והמציק
לעברו, וקולה היה שקט, אך מלא זעם. זעם ששמור לאנשים שהורסים
לאנשים אחרים את החיים.
"לא. אתה לא תכריח אותי. אני לא חוזרת אל המפלצת שאתם קוראים
לה בית. תסתלקו מהחיים שלי, כולכם. מה לא היה מובן בעזיבה שלי
שהיא שולחת אתכם לרדוף אחרי ככה? מה חשבתם? שבוקר אחד התחשק לי
לעשות מרד נעורים, ולברוח ליומיים? לא. אני יצאתי מהבית הזה
לכמה שיותר זמן. אבא, אני כאן לבד עכשיו. אתם לא תחזירו אותי
אליה, זונות מסריחות. אתם כולכם כרוכים אחריה כמו כלבים, עבדים
קטנים שלה. אני לא. תגיד לה שהבת שלה ישנה בגנים ציבוריים וטוב
לה בחיים. רק תעופו סוף סוף מהחיים שלי."
נועה התנשמה.
"אבל..נועה.."
"תעופו מהחיים שלי. כולכם." היא אמרה בשיניים חורקות, ובשקט
מופתי. אבל יכולתי לראות את העיניים שלה ואת הכעס הגדול שבהן.

"בואי נעמה. אנחנו הולכות מכאן."
קמתי והלכתי משם אחריה. בדרך הבטתי אחורה אל האיש הממורמר
שהתיישב חסר אונים על הספסל הירוק והחל לבכות. ארשת הפנים של
נועה הפכה לנקמנית וכועסת יותר. היא שתקה כל הדרך אל המקלט,
ולא העזה להביט אחורה.
נועה פרצה אל המקלט כועסת בצעדים מהירים. היא נראתה נסערת הרבה
יותר. היא הוציאה תיק ירוק כהה ומרופט מארון במקלט, והתחילה
לאסוף את הבגדים שלה לתוכו. כל מה שיכולתי היה לעמוד ולהביט
בה, בעיניים המשתאות והתמימות שלי. היא סגרה את התיק, הטיחה
אותו לרצפה, ובעטה אותו לפינת החדר. היא כרעה על המזרון
המאובק, והחלה לבכות. הבטתי בה כל הזמן לא הסרתי את עיני.
המשכתי להביט בה, ולא ידעתי מה לעשות. בפחדנות האופיינית לי,
קמתי וברחתי מהמקלט, בעודי מותירה את נועה לבד במקלט. רצתי
הביתה, נעלתי את עצמי בחדר, וסירבתי לצאת. לא רציתי לראות את
מקור החוזק היחידי שלי בעולם, נשבר לרסיסים כמו נקבה בכיינית.



                                   

יומיים לאחר מכן, החלטתי ללכת למקלט לבקר את נועה.
על דלת המקלט חכה לי פתק בכתב ידה המבולגן:
   
נועמה.
    ירדתי לאילת.
      אני צריכה לברוח קצת מכל החרא הזה.
    אני לא משאירה אותך כאן לבד.

      קחי את המספר של יובל. או שהוא כבר ימצא אותך לבד.
     אני יודעת שהוא ישמור עליך כשאני לא אהיה כאן.
                  435123- 054

             נתראה בקרוב.

קרעתי את הפתק מדלת הברזל, והלכתי משם. למה אני צריכה השגחה
ממישהו? ולמה היא משאירה אותי כאן לבד? האגואיזם שלי התחיל
לפעול. כעסתי שהיא עזבה ככה. אבל מצד שני, רציתי להיות קצת
לבד, ומי יודע - אולי היובל הזה יהיה אפילו אדם נחמד. כשהלכתי
בפארק, נעצרתי ליד הספסל הירוק שצבעו כבר היה מקולף, והתיישבתי
עליו. אם יש דבר אחד שאני גאה בו, דבר שלי, זו היכולת שלי
ליהנות מהדברים הקטנים בחיים. מרוח סתיו נעימה על הפנים.
מישיבה פשוטה על ספסל בפארק. מריח אבקנים באפי. הרמתי עיני
מעלה אל השמים, העורבים שקרקרו שם משכו את תשומת לבי. הענף של
העץ הגבוה היה מלא בעורבים שחורים ומקרקרים, ומצאתי את עצמי
יושבת וסופרת עורבים, כמו בשם של הלהקה הזאת. זה די אירוני.
אני נוהגת לשמוע את השירים שלהם כשאני עצובה במיוחד, ובאותו
רגע היה גלום בי אושר נדיר שפרץ החוצה.
שבויה בתוך הרגע, שבויה בתוך עצמי, לא שמתי לב לבחור שהתיישב
לידי. זמזמתי לעצמי בשקט, עיני היו עצומות וחיוך טיפשי היה
מרוח על פני.
"נעמה?", שאל לפתע קול עמוק.
פקחתי את עיני. תחושת הדה- ז'וו מאותה פעם ראשונה בה ראיתי את
נועה לא הרפתה ממני לרגע. העיניים האלו. הבטתי בו, עמוק. עמוק
אל תוך העיניים.
שתקתי.
"אני מניח שזאת את. נועה אמרה לי לחפש בפארק בחורה ג'ינג'ית
ותמהונית...אני לא רואה כאן עוד הרבה בחורות שעונות לתיאור
הזה.."
השתנקתי.
לא הייתי מסוגלת להוציא מילה או צליל, כי מבחינתי לידי ישב
אדם..פשוט יפיפה. לא הורדתי מהעיניים הירוקות הבהירות האלו את
מבטי לרגע. הבטתי איך השמש מאירה את השיער החום שלו בגוונים
בהירים.
"את בסדר? למה את לא עונה לי?"
כל מה שהייתי מסוגלת לעשות באותו רגע זה להביט בו. בעיניים
שלו. לחשוב איך כרגע, בלי לחשוב פעמיים, הייתי גוררת אותו
למקלט ומאבדת את בתוליי בלי להסס. כל מה שהייתי מסוגלת לעשות
זה לחשוב שאם נועה הייתה כאן היא כבר מזמן הייתה דוחפת אותי
לומר איזה משהו מתוחכם. הקולות. הקולות שלי התחילו לרדוף אותי
שוב, בתוך הראש. הם שוב הציקו ותמרנו. וכשהבנתי שאני נמצאת לבד
במגרש, ואני צריכה לעשות משהו בעצמי כדי לדבר איתו, עשיתי את
הדבר הראשון שעבר בראשי. קמתי ממקומי ונעמדתי מולו. הושטתי
לעברו את ידי העדינה וחייכתי אליו חיוך קטן. לאחר שניות מספר,
ידו הגדולה והחמה הייתה בידי, ואני משכתי אותו ממקומו והתחלתי
לרוץ איתו בפארק. הוא הבין את המשחק שלי, ובמשך כמה דקות מצאנו
את עצמנו רצים כמו מטורפים על כל המדשאות בפארק. מתנשפים
ועייפים, התיישבנו על אחת מהן בשלב מסוים. ישבתי שם והקשבתי
לנשימות הארוכות שלו. פתאום, התחלתי לדבר. התחלתי להיפתח אליו
- אפילו בלי נועה באזור. ישבנו שם בבוץ, ודיברנו שעות. לא
נהניתי ככה עם בן אדם אף פעם. אפילו לא עם נועה.
במשך שלושת החודשים שבהם נועה נעלמה לה מעל לפני האדמה, הייתי
פוגשת רק את יובל. שמועות הגיעו אלינו שנועה מצאה איזו משרה
חלקית במלון באילת ונשארה שם. כמה שהנוכחות שלה בחיים שלי חסרה
לי, הרגשתי שלא אכפת לי ממנה יותר. עם יובל נהניתי הרבה יותר,
והרגשתי יותר בנוח. התאהבתי בו, יותר ויותר ככל שהזמן חלף.
האישיות שלו, הוא, כולו, היו בשבילי עולם ומלואו.
נועה כבר נשכחה ממוחי המאוהב.
אותו יום שלישי, חרוט לי במוח כזיכרון חמוץ מתוק. רע וטוב.
אני ויובל ישבנו כהרגלנו בפארק. בזמן שסיפרתי לו עוד סיפור
שגרתי מחיי היומיום שלי בתיכון, לא שמתי לב כמה אני שקועה בתוך
הסיפור. וכך גם לא שמתי לב איך הוא הסתכל לעברי בערגה. איך
לפתע, הפנים שלו התקרבו לפניי שלי.
סובבתי את ראשי אליו בבת אחת. הוא חפן את ראשי בידיו הגדולות,
והביט בי לשניה ארוכה ונישק אותי לרגע על שפתיי. הוא שב להביט
בי. היופי האלוהי הזה ממרחק כה קרוב. הטעם המתוק של שפתיו גרם
לי לרצות לנשק אותו לעד. התנשקנו שוב. לאט לאט , בנשיקות קטנות
ובנגיעות זהירות, הוא השכיב אותי על הדשא. ואז הלשון שלו עיסתה
בעדינות את לשוני, ומצצתי את שפתיו המתוקות. לדקה וחמש עשרה
שניות הרגשתי הכי נפלא שאפשר. הרגשתי שאני בפסגת העולם. ואז,
כפי שכבר התרגלתי במקרים הללו, הקטע המאושר נקטע לו.
"אז? אני רואה שלא חסרתי לך כל כך, נועמה..." הבטתי למעלה.
נועה עמדה מעלינו. יכולתי לראות אותה עומדת בפוזה הקבועה, אך
הפעם, יכולתי לזהות דרך ענן העשן של הסיגריה שמאחוריו התחבאה,
פנים ציניות שמביטות בי. כאילו משהו לא הלך כאן על פי התכנית
שלה. יובל קם, השתעל קלות, אמר שנדבר, וברח משם. נותרתי על
הדשא לבד, עצבנית ומאוכזבת. האירוניה שוב הכתה בי - כשהכרתי
אותה היא קטעה לי חוויה דמיונית ומאושרת. כל פעם שהיא מופיעה
ללא הזמנה, כל מה שקרה עד שהגיעה, נהרס לחלוטין.
"נו ילדה?", היא אמרה בשחצנות תוך כדי הצתת סיגריה נוספת, "אני
מבינה שהשארתי אותך כאן בידים טובות." היא כרכה את זרועה
סביבי, כמו בסרטי הנעורים האמריקאיים שהאב מחבק את בנו כאשר
הלה מספר לו שאתמול בלילה איבד את בתוליו. "את תספרי לי הכל.
הכל - את מבינה?".
ישבתי שם במבט קפוא. לא הפניתי את ראשי אליה פעם אחת. הרגשתי
את הזיוף בוקע מכל רמ"ח אבריה של נועה ומנסה לזחול אלי
באיטיות. הטחתי את זרועה שהייתה כרוכה סביבי באלימות הצידה,
והלכתי משם נרגזת לתדהמתה של נועה.
לאחר יומיים, מצאתי פתק על השולחן מאמא, שאומר שנועה התקשרה,
ומסרה שתבואי ביום שישי למקלט ושגם יובל יהיה שם. בערב יום
שישי, פשוט מצאתי את רגליי מובילות אותי אל המקלט. כמו מפגרת,
כמו פתיה, הולכת כמו צאן לטבח.
כמו מטומטמת אני נגררת לכל מקום שהיא אומרת לי לבוא אליו, כי
למרות הכל, אני עדין שבויה בקסם המסתורי שלה.
מזג האוויר באותו ערב היה כבר של סוף החורף. האוויר היה מלא
בריח של שאריות אחרונות של גשם. החזאי דיווח שהיום בלילה יהיה
המלקוש. בפארק הבוץ היה חצי רטוב וחצי יבש. כשהגעתי למקלט חיכו
לי שם כבר נועה ויובל, שדיברו וצחקו ביחד. את רוב הערב ביליתי
בצד, על כורסא ישנה שהייתה בפינת המקלט. למרות הפנים המדוכאות
שלי, דווקא היה נדמה שיובל ונועה מאוד נהנים.
"נועה, אני חושבת שאני אירדם כאן על המזרון למטה."
"איך שאת רוצה. לילה טוב נסיכונת." נועה נהנתה להקניט אותי
בפני יובל עם הכינוי הזה. שנאתי גם אותו.
נשכבתי על המזרון עם הגב אליהם לבלי זוז. הם היו בטוחים
שנרדמתי, ואני נשארתי ערה. רק כדי לראות איך הנחש הבוגדני
שבנועה מנצל את מצב היעלמותי מהשטח.
לאחר פרק זמן קצר שמעתי את נועה מדברת אל יובל בקולה הרציני,
שאותו לא הכרתי.  "לא קל להיפטר ממני יובל. לא השארתי אותך כאן
עם הנסיכונת הג'ינג'ת שלי כדי שתזיין אותה במקומי. אתה יודע
טוב מאוד שבשורה התחתונה זו או היא או אני. והיא לא הטיפוס
המעניק, אם אתה מבין." קולה של נועה הפך לרציני ותקיף יותר
ויותר במהלך השיחה ביניהם.
לכמה שניות ארוכות, הייתה דממה. הדבר הבא שמעתי היה צליל מוכר.
צליל אהוב. צליל בוגדני. שמעתי את שפתיו נוגעות בשפתיה, הוא
נישק אותה בלהט. יכולתי לשמוע את אנחות ההנאה הקטנות שלה.
שמעתי את רעש הרוכסנים הנפתחים, ואת חיכוך הבגדים בגוף כאשר
אלו מורדים ממנו. הנוכחות המינית העצומה שלהם הורגשה עד אלי.
לאחר כמה דקות של אנחות הדדיות של שניהם, יכולתי לשמוע גניחות
הנאה שהולכות ומתעצמות מצד נועה. את ההתנשפויות הקטנות של
שניהם. את האנחות שנהיו כבדות יותר מרגע לרגע. אבל יותר מהכל,
שמעתי את עצמי צורחת מבפנים. צורחת ממעמקי הבטן החוצה, לשמים,
כמו שצרחתי אז בכיכר בדיזינגוף. הרגשתי שהמזרן המגעיל נהיה לאט
לאט רטוב מהדמעות השקטות שלי. עצמתי עיניים, ואטמתי את עצמי
לכל תחושה שתבוא. לא פתחתי אותן שוב.
נרדמתי.
הרגשתי את עצמי מתגלגלת, מתהפכת, מרחפת וטובעת בתוך הדמיון
ההזוי שלי. בבת אחת קמתי מהמזרון, כמו מסיוט, מתנשפת ומזיעה.
הבטתי לשמאלי.
נועה ישבה שם, בחזיה ותחתונים ובהתה בי.
"בוקר טוב, נסיכונת."
הסתכלתי עליה במבט הכי קר שיכולתי לשלוף. הסתכלתי עליה, אבל
עיני היו ריקות. לא הבטתי ישירות אליה. מאחוריה ראיתי את יובל,
ואת גופו העירום והמושלם. מבטי נח שוב על נועה, והדמעות החלו
לפרוץ. הקולות קראו לי לפעול נגדה. נגד הבוגדנית. קמתי ונעמדתי
מולה. הבטתי בה במבט בוחן ומציק, כפי שנהגה להסתכל עלי. היא
החזירה לי רק מבט חצי אדיש חצי מגחך, ובאותו רגע כבר נמאס לי
מזה סופית. התכופפתי אליה, והעפתי לה סטירה מצלצלת. ברחתי משם
המומה לגמרי. טרקתי אחרי את דלת הברזל הכבדה, ורצתי משם כשאני
בוכה. עוד שכבות של נועה, שהמשיכה להתקלף נחשפו אל מול עיני:
צבועה. אינטרסנטית. זונה. יצאתי החוצה. השעה הייתה ארבע לפנות
בוקר, ובחוץ ירד המלקוש, שסיים את החורף בגשם שוטף. עמדתי מחוץ
לבניין לכמה דקות, בתוך הגשם. והרגשתי כשהיא הגיחה מתוך המקלט
אחרי. הרגשתי את החום שלה ואת הנוכחות החזקה שלה.
"זונה. זונה בוגדנית וחסרת מעצורים." לחשתי.
נועה התקרבה אלי. יכולתי לשמוע את כפות רגליה היחפות צועדות
בשלוליות. והיא הייתה חייבת להשיב.
"אל תתבכייני לי עכשיו. אפשר לחשוב מה היית עושה איתו, בתולה
קדושה שלי. אין לך סיכוי נגדי במגרש הזה ואת יודעת את זה טוב
מאוד. כל מה שלמדת על החיים בחצי שנה האחרונה למדת ממני. אז את
עוד חשבת שתוכלי להתמודד נגדי? הוא ירוץ אלי כמו כלבלב נאמן רק
אם אני אעשה לו סימן וחצי סימן.
את אחת מיני רבות אצל השרמוטה היפיפה הזה. אז את לא מיוחדת כמו
שחשבת. אז לא גילית את עצמך עד הסוף, וזה לא פשוט כמו שחשבת.
אני הייתי השביל שלך החוצה. והשביל נגמר. מכאן, את לבדך. את
צריכה למצוא את הדרך שלך, האינדיווידואלית, כמו שאני עשיתי.
חשבת שתקבלי איזו פנטזיה מוכנה? שתגשימי חלום? אין דברים כאלו
בחיים נעמה. זה בולשיט חסר טעם שמוכרים לנו מגיל אפס. "
הבטתי בה באותו מבט ריק וחסר רחמים.
כל הדברים שרציתי לומר לה. כל מה שרציתי לצרוח לעברה פשוט
התנפץ באותו רגע. מפי יצא רק משפט אחד.
"אני לא רוצה לראות אותך יותר."
נועה הביטה בי. מסך של גשם כבד חצץ בינינו.
היא הסתובבה לאחור וחזרה למקלט. אני הלכתי לאיטי הביתה, וכמו
שעשתה נועה, לא הסתכלתי על מה שהשארתי מאחור. לא את נועה ולא
את יובל ראיתי מאז אותו ערב. המקלט ננטש, וכך גם אני.
אני לא תקשרתי שוב עם אחרים. נמנעתי מלדבר בכלל. נותרתי שוב
לבדי, ואולי אפילו מוטב כך. מעבריה את הימים בחוסר מאס בפארק
האהוב שלי, על ספסל שצבעו הירוק מקולף, סופרת עורבים ונהנית
מהדיכאונות הקטנים בחיים שלי. זמן רב לקח לי כדי לגלות את
השכבה האחרונה בדמותה של נועה: המציאותיות, זאת שלימדה אותי
איך לאהוב את עצמי, ומצד שני, כל כך לשנוא את עצמי בחזרה.