טיפה, טיפה ועוד טיפה ועוד המון טיפות. סובבתי את ראשי לאחור
וראיתי שהחלון הגדול מלא טיפול. זו סיבה מספיק טובה על מנת
לקחת פסק זמן. סובבתי את הכסא. איזה מראה.
אני זוכרת את המורה לאנגלית בכתה ד', רונה. היא אכלה מאתנו
מרורים. היו כמה מופרעים בכתה, ואני מודה שאני הייתי אחת מהם.
בסתיו, באחד השיעורים, התחיל לפתע לרדת בעוז הגשם הראשון.
צעקתי: "חבר'ה, גשם". רצתי לכוון חלונות הכתה ואחרי כמה שניות
כל תלמידי הכתה עמדו ליד החלונות, צוהלים ומוחאים כפיים. לכבוד
היורה. אני לא בטוחה אם זה המקרה שבגללו אבא זומן אל המורה.
אבא. שנים ארוכות גרנו יחד בדירה. אבא ואני. עכשיו הוא גר לבד,
ואני עדיין לא מרגישה בנח עם העזיבה שלי. אבל אין מה לעשות.
לאחר העזיבה חיי השתנו. או ליתר דיוק, התחילו להשתנות. בדירה
שלי אני יכולה לעשות כל דבר. המיטה. אפשר למצוא בה רמזים למה
שמתרחש עליה, מפעם לפעם. אבא. לא אשתף אותו.
איזה מראה. אחד הדברים שאני אוהבת בחברה זה העובדה שהיא ממוקמת
בקומות השמונה עשרה והתשע עשרה של בנין משרדים חדש ויוקרתי.
כמה זמן אני כבר עובדת כאן? עוד מעט תשעה חודשים. תשעה חודשים.
צביטה קלה. זה רחוק ממני. טוב, הערימה המזעזעת שעל השולחן
עדיין מחכה לי. ורק לי. אחד הדברים שאני פחות אוהבת בחברה זה
העובדה שאני המגייסת היחידה. אי אפשר להעזר במגייסות האחרות,
כפי שהיה מקובל במנפורס.
ימי ראשון. שביזות יום א'. התופעה שקיימת בעיקר אצל חיילים
ומגיסות. אני מגיעה עייפה למשרד, דבר ראשון ניגשת למכשיר הפקס
ובלבי תפילה שהוא התקלקל בשבת או ששכחו למלא אותו בנייר ביום
חמישי, אבל זה עוד לא קרה. תמיד מחכים לי שם עשרות רבות של
קורות חיים, ולאחרונה הכמות הולכת וגדלה. זה הרגע שבו אני רוצה
לבכות. שאני רוצה לקחת את הערימה ולזרוק אותה דרך חלון. זה
יהיה מחזה מרהיב, לראות את גגות הבניינים שמתחת מתמלאים בקורות
החיים של מובטלי ישראל. ושל כמה שבמקרה עובדים. ראיתי כזה סרט.
מישהו רוקן בראש גורד שחקים מזודה מלאה בדולרים. והדולרים
התפזרו ברחובות ניו יורק. למה אין כאן תוכנה שממיינת באופן
אוטומטי את קורות החיים?
לפני תשעה חודשים הייתי כאן בראיון אצל אילנה. זה היה רומן
ממבט ראשון. אם כי עכשיו אני יודעת שגם ברומן הזה יש ירידות.
ועליות. אילנה היא אחת מהברנג'ה. עוד כשעבדתי במנפורס הכרתי את
שמה. היא נוהגת להרצות, לכתוב, ועבדה בעבר בכמה ארגונים גדולים
ונחשבים. איך היא הגיעה הנה? כנראה גם היא אהבה את הנוף מהקומה
התשע עשרה. טוב שהיא הגיעה הנה. לפני כן היה ממש ברדק במשאבי
אנוש. כשהחברה היתה קטנה היתה כאן מנהלת משאבי אנוש בת עשרים
ומשהו. אילנה הגדילה וגיבשה את המחלקה, ובכלל, הכניסה רוח חיה
לחברה. אילנה ממשיכה להתבלט ועושה קצת יחסי ציבור לחברה.
וברגעים קשים, היא שם בשבילי.
איזה כיף היה בסוף השבוע. עדיין יש לי כמה "מזכרות". "ורד,
איילת הגיעה לראיון". רק עכשיו שמתי לב עד כמה הייתי שקועה
במחשבות. הטלפון עם הרמקול, כבר הקפיץ אותי כמה פעמים בעבר.
"אני כבר באה לקחת אותה". טוב, די להרהורים. יש המון עבודה
שצריכה להעשות. יש לפחות שלוש משרות שצריך לאייש אתמול, ועוד
כמה שצריך לאייש בקרוב. בעיקר לחוץ עלי סמנכ"ל השווק, שמחפש
עוזרת חדשה. אני כבר קלטתי את הראש שלו. זו צריכה להיות מישהי
שהיא גם וגם וגם וגם. והכי חשוב, גם נראית טוב. אני מקוה
שאיילת מתאימה. מחברת ההשמה לא הפסיקו לשבח ולהלל אותה.
מרחוק היא נראית חתיכה. יש לי טביעת עין די טובה. ועכשיו גם
מקרוב. "איילת? הי, אני ורד".
הלכנו יחד אל החדר שלי. שותקות. בטח היא מקנאת בי שאני כבר
עובדת כאן. ההליכה הזאת קצת מביכה. היא הולכת לידי, אבל לא
יודעת את הדרך, אז בפניות היא ממשיכה לכוון הלא נכון ואז
מתקנת. אני מקוה שהיא באמת טובה. אחד הרגעים שאני אוהבת הוא
כשאני מסיימת לראיין מועמד, שאין לי ספק שהוא ממש בינגו, ואז
אני מתקשרת אל המנהל ואומרת לו: "יש לי בשבילך בדיוק את מה
שחיפשת".
עכשיו היא יושבת מולי. נראית בטוחה, עירנית, תקשורתית. "הבאת
את קורות החיים שלך?". במשך הזמן פיתחתי לי כמה שאלות משלי.
שאלות שלא לומדים בשום קורס, אבל אלו השאלות שלי. וזו השאלה
הראשונה. למועמדים המדוגמים יש תמיד עליהם כמה עותקים ספייר.
לאלו שאין קורות חיים אבל בעלי בטחון, עונים בבטחון. ואלו שאין
עליהם קורות חיים ואין להם בטחון מתחילים להסס.
"אז מהיכן את מגיעה אלינו?". את השאלה הזו אפשר לפרש בשלוש
דרכים: היכן את גרה? היכן עבדת עד היום? ומי הפנה אותך אלינו?
היא נראית לעניין. "טוב, בואי תספרי על עצמך, על הרקע שלך".
אנחנו כבר חצי שעה בראיון. הבחורה הזאת כובשת. רק נתקלתי בקצה
חוט אחד שצריך לבדוק להיכן הוא מוביל. אני מקוה שלשום מקום.
"אז למה עזבת את מקום העבודה האחרון?"
זו כבר שאלה שצריך להקשיב ממש טוב לתשובה. ולכן הרמתי את
העיניים מהדף שעליו כתבתי הערות והבטתי באיילת.
אני אוהבת את המקצוע שלי. זה לפעמים כמו חידת הגיון, קרב
מוחות, כמו חוקר במשטרה שמנסה למצוא סתירות בדברי החשוד.
האינטואיציה שלי מאד התחדדה. אחרי דקה של ראיון אני כבר די
מגובשת, ובשאר הזמן אני מאששת את הרושם הראשוני. נושא מרתק זה
שפת הגוף. ועכשיו ראיתי משהו שלא אהבתי. תוך כדי התשובה היא
הרימה את ידה וכאילו העבירה את השיער שלה מאחורי האוזן. למרות
שהוא כבר היה מעבר לאוזן.
"ולמה נפרדת ממקום העבודה הקודם?" שאלתי בחיוך. ניסיתי להיות
נחמדה, בזמן שהכידונים נעו לעברה. אני מקוה שאני טועה. היא
נראית ממש עשר.
נורות האזהרה הפכו לצלצולי פעמונים. אני זוכרת, כשהייתי ילדה,
ראיתי סרט על הולנד. זה היה על השטפונות והסכרים. בסרט הוסבר
שיש מקומות בהולנד שיותר נמוכים מפני הים. אני בעיקר זוכרת
שסיפרו על לילה אחד באמסטרדם, שהיתה הצפה כלשהי, והמון פעמונים
צלצלו חזק בלי הפסקה כדי להזהיר את האנשים. דינג דינג דינג.
אנשים רצו, והמים גאו. דינג דונג. מאות טבעו. הייתי עצובה מאד.
אבא חיבק אותי ואני חיבקתי אותו. אחר כך בכיתי.
אנחנו כבר בערך שלושת רבעי שעה בראיון. אני יודעת את האמת
ומנסה להתכחש לה. אבל זה כבר לא זה. כבר לא חייכתי אליה. וזה
לא יפה, אבל קשה לי לשלוט בזה.
ועכשיו היא שואלת אותי הרבה שאלות על התפקיד. זה סימן טוב בדרך
כלל, אבל הרגשתי שזה עכשיו מבזבז את זמני. אמרתי לה את משפטי
הסיום הסטנדרטיים. הייתי תשושה. הרגשתי כאילו אני שתולה בכסא.
לפי נהלי החברה אני אמורה ללוות אותה עד ליציאה.
"את זוכרת את הדרך החוצה? ימינה, ימינה ובסוף שמאלה".
זה מתסכל. אני משקיעה שעות רבות במשרה הזו, ולא מצליחה לאייש
אותה. כבר עוד מעט צהריים. אני מרגישה שלא עשיתי היום כמעט
כלום. אני אשאר היום מאוחר. אחת הסיבות שאני משקיעה בעבודה זה
בשביל אילנה. כשהיא מחמיאה לי אני מאושרת.
בעוד כמה דקות יגיע מועמד לראיון. כמה מיילים הגיעו. אני רוצה
לעבור על כולם לפני הראיון הבא. איזה יופי, עדי שלח במייל
צילומים מהנופש. איזה יופי של תמונות. כנראה זה בזכות המצלמה
המשוכללת שלו. עדי הזה אסטרונאוט. הנופש היה לפני שבוע ורק
עכשיו הוא שולח אלינו את התמונות?
כשנודע לי על הנופש לא שמחתי. ידעתי איך זה הולך להיות. כולם
יגיעו עם בני הזוג, ורק אני אהיה בלי. הרגשה מחורבנת. זה לא
בדיוק שרק אני אהיה בלי, גם אילנה רוקה ויש עוד כמה רוקים. אבל
זה לא נעים בכל זאת. בנופש הקודם באתי עם חברה. הפעם, ידעתי
שאסע לבד. איזור הצפון מדהים.
בדרך היו לנו די הרבה תחנות. טיילנו בהרי צפת, בראש פינה,
ובשעות אחר הצהריים הגענו אל שמורת החולה. אל ההצפה. בעונה הזו
הציפורים נודדות. ואפשר לראות להקות מדהימות, של אלפי ציפורים.
כל כך יפה כאן. קולות הציפורים נשמעים מכל כוון. אפשר לעצום
עיניים. אני מרגישה כאילו גם אני ציפור. בלהקה גדולה שנודדת
מארצות קרות אי שם באירופה, אל ארצות חמות ונעימות. אנחנו גוש
אחד שעף יחד שבועות רבים, כמעט בלי הפסקות. רואים נופים, הרים,
ימים ועמקים. אין דאגות, רק חופש. חופש של ציפורים.
הסתכלתי על החבר'ה. נראה לי שכולם מתלהבים ממה שקורה כאן. אחר
כך הלכתי עד לשפת המים וחיפשתי בעלי חיים. הנה אילנה. כוס אמק,
עכשיו אני נזכרת בכל המשרות הפתוחות. אני הולכת אל אילנה. נהיה
קצת יחד.
בשעות הערב המוקדמות הגענו אל בית ההארחה. נכנסתי אל החדר.
איזה יופי. איזה נוף. איזה בזבוז להגיע הנה לבד. ארוחת ערב.
ואחר כך ערב חברה. יש כל מיני משחקי חברה. בהתחלה נראה לי
מטופש אבל בהמשך נראה נחמד. לילה טוב לכולם. ארוחת בוקר
בשמונה.
התקלחתי בנחת. מתברר שגם כאן, בקיבוצים הם למדו לתת לאורחים
בקבוקונים של שמפו, קצף וקרם גוף, ואני מתכוונת להשתמש בכולם.
וההפתעה הגדולה ביותר, חלוק רחצה. כמו בבית.
ועכשיו אני עומדת במרפסת החדר. חלוק הרחצה עוטף את גופי הערום
והריחני. קר. אבל בכל זאת אני ממשיכה לעמוד. כל כך שקט. חשוך.
אורות במרחק. אני מנסה להזכר בשמות הישובים.  שבסביבה. דפנה.
הגושרים. וישנו הביטוי: "מדן ועד אילת" . אז כנראה דן זה
באיזור. האור כבה בחדר ליד. הם בטח הולכים להזדיין. אני נכנסת
לחדר. אני אעביר את הזמן בחמש דקות הקרובות, עד שיהיה יותר
בטוח. אני לא רוצה לראות אף אחד במסדרון.
ואחר כך אצא מהחדר.
ואלך אל החדר של אילנה.