New Stage - Go To Main Page


מיליוני אנשים, ואולי עשרות מיליונים, בכל רחבי העולם זוכרים
בחיבה נוסטלגית את משחק המחשב הקלאסי "פקמן". רק בודדים יודעים
את הסיפור האמיתי והטראגי של ממציאו, ארנסט פקמן, שהלך לעולמו
בינואר אלף תשע-מאות תשעים ושמונה, והוא בן חמישים ושתיים
בלבד.  

"אבי היה איש משפחה למופת" מספר כריס פקמן, 33, בנו של ארנסט
ומעצב גראפי במשרד פרסום. "יותר מכל דבר בעולם הוא אהב אותנו,
ילדיו, ועשה הכול כדי שנהיה מאושרים, בעיקר אחרי הגירושין. אני
זוכר היטב את הטיולים הרבים והנפלאים שעשינו יחד בכל רחבי הארץ
בחופשות הקיץ. בכל טיול הוא היה קונה כמה פריזבים בשביל
האוסף." כריס מחייך לעצמו. "אתה מבין, היה לו אוסף ענק של
פריזבי מכל הארץ, וגם כמה מאירופה. הוא היה אספן ברמה
בינלאומית ממש, ובכל זאת הוא הרשה לנו תמיד לשחק איתם בחוץ, אם
רצינו. איפה עוד מוצאים הורים כאלה היום? וגם כשהתחילו הבעיות,
הוא עשה כל מאמץ להסתיר אותן מאיתנו ולהגן עלינו. עד הרגע
האחרון ממש הוא ניסה לשלוט במצב ככל יכולתו, עד שזה היה יותר
מדי גם בשבילו."

כריס מתייחס, כמובן, להתמוטטותו הנפשית של אביו בנובמבר 1981,
אירוע שזעזע בזמנו את הקהילה כולה, מהיותו של ארנסט מורה
למתמטיקה בחטיבת הביניים המקומית על שם פארק, ואהוב על כולם.

"אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול," מספר דוקטור רופרט
מאייר, כיום מנהל בית החולים הפסיכיאטרי של המחוז. "הייתי אז
מתמחה, וזו הייתה תורנות הלילה הראשונה שלי. פתאום שמענו צעקות
מלמטה. שכנים הביאו אותו. הוא ממש נאבק להשתחרר מהם, אתה מבין,
ארבעה גברים בקושי הצליחו להחזיק אותו."

האם הוא הפך פתאום לאדם אלים?

"לא, חס וחלילה," ממהר דוקטור מאייר לומר "ארנסט מעולם לא היה
אלים. גם באותו רגע ראיתי מייד שלא מדובר בהתקפת אמוק כלשהי.
הוא היה - הוא פשוט היה מבועת. בין צעקה לצעקה הצלחתי לבודד
כמה מילים. הוא טען שהן השיגו אותו, שהוא אינו יכול לעצור אותן
או לברוח מהן, ושהוא חושש הן תיטפלנה לילדיו. מעבר לזה אי אפשר
היה לדבר איתו. נתתי לו זריקת הרגעה והוא נרדם."

ולאחר מכן?

"הוא מעולם לא התאושש באמת מאז אותו לילה. הוא הצליח, פחות או
יותר, להשתלב בפעילות המועדון השיקומי שלנו כאן, אך לעתים
קרובות היה שוקע במין עצבות תהומית כזאת, ופורש לחדרו. שם היה
מהלך לאורך הקיר עד שהיה נתקל בקיר הנגדי, ומדי פעם היה נעמד
על מקומו ופשוט מתקפל למטה, צונח לתנוחה עוברית על הרצפה תוך
שהוא משמיע יבבה ארוכה קורעת לב. גם בתקופות הרגועות יותר הוא
מיעט לדבר, ורק חייך אל הסובבים אותו. פעם אחת סיפר לי, ברגע
של צלילות, כי הוא מאושר בשביל האחרים על שלא היו צריכים לעבור
את מה שהוא עבר. משיחות עם המשפחה שלו גילינו שעוד לפני כל
האירוע, הייתה לו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית."

האם תואיל להסביר לקוראים במה מדובר?

"בשמחה," מיישר דוקטור מאייר את משקפיו. "הפרעה
אובססיבית-קומפולסיבית היא הפרעה נפשית, הגורמת לחולה לסבול
ממחשבות טורדניות חוזרות-ונשנות המעיקות עליו, ושהוא אינו יכול
להשתחרר מהן. בהרבה מקרים החולה מתחיל לבצע טקסים מוזרים,
שמטרתם להקל מלחצן של המחשבות האלה ולמנוע אסון נוראי שנדמה לו
שעתיד לקרות. החולה מודע לכך שאין במחשבותיו ובמעשיו שום
היגיון, אך הוא אינו יכול להימנע מכך."

"טקסים מוזרים - כך בדיוק הייתי מגדיר אותם" מסכים כריס. "אם
כי בזמנו אנו הילדים לא ראינו זאת כך. הרצינות בה ערך את
הטקסים האלה, ההיקף העצום שלהם - כל זה גרם לנו לחשוב שמדובר
פה במשהו אמיתי וחשוב שאנו אף פעם לא הבנו אותו ממש"

מה היו אותם טקסים?

"ובכן, אז עוד גרנו בבית הישן שלנו, שהיה שייך לרב-סבא שלי,
שהיה מושל. זה היה בית ענק עם המון חדרים ומסדרונות. עם רדת
הערב אבא היה מוציא את כל הפריזבים מהארון ומתחיל לסדר אותם על
הרצפה. הוא סידר אותם בסרגל ממש, ברווחים שווים. אני ולורה -
זאת אחותי הקטנה - ניסינו לעזור לו בהתחלה, אך הוא דחה אותנו
בעדינות. הוא אמר שמדובר במשהו שהוא חייב לעשות בעצמו, והוא לא
רוצה לערב אותנו בזה. לאחר שהשלים את הסידור, הוא היה חוזר
לאולם המרכזי של הבית, ומשם היה יוצא לסיבוב בכל הבית ואוסף את
הפריזבים אחד אחד לפי הסדר. הוא עשה את זה בהקפדה מתמטית ממש,
וליקט את כולם עד האחרון שבהם. אז היה נרגע עד למחרת. אני זוכר
רגע קורע-לב במיוחד, כשלורה הקטנה - היא הייתה אז בת שלוש,
שלוש וחצי אני חושב - כן, זה היה ביוני; באותו יום ניסינו
לשכנע אותה לאכול דובדבנים, והיא לא הסכימה. אבל באותו ערב,
כשאבא התחיל בטקס שלו, היא חיכתה לו ככה מחוץ לאולם עם זוג
דובדבנים ביד, וכשהוא יצא היא התחננה בפניו שיאכל אותם, שהם
ייתנו לו כוח."

ארנסט פקמן הצליח להסתיר היטב מעיני הקהילה את מצוקותיו, אך
ילדיו לא היו היחידים ששמו לב שדבר-מה אינו כשורה.  

"ארנסט פקמן? בוודאי שאני זוכרת אותו," מספרת בהתלהבות שרה
מירסקי, 35, ראש צוות פיתוח תוכנה בחברה המפתחת מכונות להדמיה
רפואית. "פנים עגולים, עם חיוך מאוזן לאוזן. הוא האיש שהחדיר
בי את האהבה למחשבים. באותה השנה שהתחלתי ללמוד בחטיבת
הביניים, ארנסט הצליח לשכנע את המנהל לקנות שני מחשבי סינקלייר
חדשים. זה היה שיא הטכנולוגיה באותו זמן, ויקר מאד. שמרו אותם
במקלט, וארנסט ארגן שיעורים מיוחדים אחרי שעות הלימודים לאותם
תלמידים שהראו רצון ללמוד - כלומר לי. למעשה הוא למד ביחד אתי,
כי גם לו לא היה ניסיון קודם במחשבים, אבל הייתה לו קליטה
מהירה להפליא וגם חזון. הוא אמר שיום אחד המחשבים יהיו נפוצים
וזולים מאד, ושהם יוכלו לעזור לבני אדם."

ומתי הבנת שמשהו איתו לא בסדר?  

"זה לא היה בדיוק כך," מהרהרת שרה "יותר נכון לומר שהבחנתי
בדברים, שהתחברו לי פתאום כשארנסט התמוטט. הוא היה מבלה במקלט
שעות ארוכות עם המחשבים, בזמן ההפסקות ובסוף היום - אבל כל ערב
בשעה קבועה היה מתנתק מהכול וממהר לביתו. פעם אחת שאלתי אותו
על זה, ויומיים שלמים הוא לא דיבר איתי אחר-כך. בהזדמנות אחרת,
ברגע של גילוי לב, הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא חי בתוך מבוך
ללא מוצא, וכשנדמה לו שהוא מגיע לסוף תמיד מתברר שהוא חזר
בדיוק להתחלה. וכמובן, הייתה התוכנה שלו."

ספרי לנו עליה, בבקשה.

שרה מחייכת. "הוא השקיע בה חודשים ממש, משכלל ומשפר כל פעם
מחדש. בזמנו חשבתי שזה משחק, אבל למרות כל בקשותיי הוא לא נתן
לי לשחק אלא רק להסתכל. היה שם מין פרצופון חמוד כזה, שצריך
היה להעביר אותו בין מסדרונות צרים ומפותלים ולתפוס עיגולים
שהיו בהם, ובאותו זמן גם להתחמק מיצורים רעים - רוחות רפאים
כאלה. גם כשהצלחת וחשבת שזה הסוף, הכול התחיל שוב מהתחלה, רק
יותר מהר. כן, אני ראיתי בזה משחק, אך ארנסט היקר תיכנת שם את
החיים שלו. בסוף רוחות הרפאים השיגו אותו."





את שבע-עשרה השנים האחרונות של חייו בילה ארנסט, כאמור, בבית
החולים הפסיכיאטרי כשהוא מנותק מהעולם החיצון.

"בהתחלה עוד ניסינו ליצור איתו קשר," מספר כריס "אך נראה היה
שהוא מתבייש מפנינו וסובל מאד כשבאנו. על מכתבינו לא ענה -
אינני יודע אפילו אם קרא אותם. אני ולורה הופרדנו ואומצנו על
ידי משפחות אומנות, ועם הזמן גם הקשר בינינו נותק. הפעם
האחרונה ששמעתי ממנה הייתה לפני כמה שנים - היא שינתה את השם
והתחילה ללמוד ארכיאולוגיה. זהו. זה כל הסיפור. עצוב, אני
יודע, אך אבא לימד אותנו להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה."

כריס חוזר לעבודתו, ואנו חוזרים לחיינו היומיומיים. אך לפני
שנעשה זאת, בואו ונקדיש עוד דקה לזכרו של האדם אשר סבל רבות
בחייו, אך הביא אושר רב לצעירים ולמבוגרים בכל העולם.

(את תגובת בתו של ארנסט, הגברת לארה קרופט, לא הצלחנו להשיג עד
לסגירת הגיליון)







כל הסיפור הזה, כמובן, מצוץ מן האצבע. את משחק הפקמן המציא
יפני שפוי לגמרי בשם טוהרו איווטני מחברת נמקו, שעשתה ממנו
בוכטה של כסף.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/2/03 2:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צמרון צף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה