מעטפת קטיפה לבנה ובתוכה אורות זוהרים בצבעי הקשת. אם מנסים
להתמקד באור אחד, מסתנוורים ומיד מסיטים את הראש. כאור האלוהים
שהאיר את העולם במשך שלושת ימי הבריאה הראשונים היה האור הזה.
מעל ראשך רקיע תכול שעוטף את היריעה הלבנה. באופק ניתן להבחין
בגן עשיר בצבעים. מי שמתאמץ יכול להבחין מאחורי חומות הגן,
בפרחים אדומים המקיפים מפל מים כחול ושוצף. ריחות הגן מגיעים
לאפך, אף אם אתה מרוחק מהגן כמה עשרות קילומטרים. ריחות ורדים,
כלניות ורקפות, עוטפים אותך ולרגע אתה חש בנשמתך משתחררת מגופך
הפיזי ומתעופפת בין שלל הנשמות. אם עוצמים את העיניים חוזרים
אחורה אל הלידה ואל תחושת הרוגע והנינוחות ברחם, ברגע הבריאה.
יש מי שיראו את החוויה הזו כמעין סגירת מעגל. התור גדוש האנשים
הלך והתארך על גבי מרצפות העננים המובילות אל השער המוזהב
בכניסה לגן. רבבות-רבבות של אנשים נצמדו אל סורגי השערים,
מחכים בקוצר רוח לרגע שיוכלו להיכנס. ברקע נשמעו צלילי מנגינות
שבאו מנגני העוגבים שבגן. קולות שיעול של חולים, קולות צחוק של
ילדים וקולות ויכוח של מבוגרים נשמעו בכל מקום, אך אפילו אלה
לא הצליחו להעפיל על קולות האלוהים שבקעו מעוגבי הזהב המפוארים
הללו. אחד השלטים מחוץ לגן הורה בבהירות- "אנא נשום את
האוויר!".

נראה היה שהרבה אנשים נתקלו בלהב המשוננת והחדה של מלאך המוות
השבוע, שכן התור עלה על גדותיו אותו יום. מביט באנשים יכולתי
להבחין בהילה הכחולה והירוקה שעטפה אותם בעת שעמדו והמתינו
בבמת הכניסה, על יד השער. לא כולם יכנסו אל הגן, רובם למעשה
ישלחו מטה אל השאול, אולם אותו קומץ צדיקים, קומץ ישרים- הוא
יימצא הגון מספיק בשביל להיכנס פנימה.
עמדתי שם, בסמוך לגבריאל, מחזיק בידיי ערימה גבוהה של ניירת
וספרים עד שכמעט כבר לא עמדתי בעומס. גבריאל נופף בכנפיו
הלבנות והארוכות וסימן לי להביא את המסמכים הראשונים. הבטתי
בכנפיו הפלומתיות שהתנופפו ברוח הה' המנשבת. משהעיר אותי
מחלומי בהקיץ, התחלתי מעיין בחבילת הדפים שבידי. עד מהרה,
נתברר לי כי הותרתי את המסמכים הללו בתוך הגן. הודעתי על כך
לגבריאל, וזה סימן לי ללכת ולהביאם. בפנים מבוישות חייכתי אליו
וביקשתי ממנו שיעוף לשם, שהרי אני טרם זכיתי בכנפיי. גבריאל
הרים את ראשו ובמבט מרוגז סימן לי ללכת. לא רציתי להכעיס את
גבריאל יותר מאשר כבר עשיתי ולכן הזדרזתי ובמהרה הבאתי את
המסמכים.

עם הגעתי הבחנתי בו מדבר עם איש קצוץ שיער. גובהו היה לא יותר
ממטר וחמישים ופניו הנוקשות והמלוכלכות רמזו על כך שחייו לא
הטיבו עמו. סביב גרונו היה מלופף חבל עבה שנראה כאילו נמשך
כלפי מעלה ושבר את מפרקתו. כבר התרגלתי למראות הזוועה האלה. כל
אדם עולה מעלה מיד עם מותו. לא תמיד מת אדם בשיבה טובה, ולכן
לעיתים נתקל אתה במראות חלחלה, אך הם חלק מהתפקיד. עיינתי באחד
הדפים שבחבילת הדפים שבידי ובחנתי אותו עמוקות. אל לנו לעשות
טעויות בחריצת דינו של פלוני, שכן אחרת נמצא אשמים בהרס "החיים
שאחרי" לאותו האדם. מסרתי לגבריאל פיסת נייר עם פרטיו של
הנידון.
"אריאל בן-דויד?" - שאל גבריאל בקול מלא בעוצמה ובביטחון.
"אכן" השיב האיש, תוך שהוא משחרר את החבל שסביב לצווארו.
"מתאבד?!" כעכע גבריאל בגרונו, כאילו טרוד ומתחשב כאחד "קשה
לנו עם התאבדות, אתה יודע!".
"לא הייתה לי ברירה אחרת! עמדתי שם, רגע לפני מוות באמצעות כסא
חשמלי- העדפתי שאם כבר אני הולך מן העולם אז שאלך בכבוד".
"ולאבד את הדעת?", זעקתי בעצבנות. רעם עז נשמע מרקיע השמיים.
עננים שחורים, התרוממו מקצהו של הגן ונעו במהירות מסחרחרת אל
עבר הבימה, בסמוך לשער, שם עמדנו.
"אם היית במקומי היית עושה את אותו הדבר", התקרב אליי אריאל,
כמנסה להצדיק את מעשיו.
"אם הייתי אתה, לא הייתי רוצח בדם קר חמישה-עשר בני אדם, לרבות
שלוש ילדות קטנות", עניתי לו מתוך פליאה על עזות הרוח הנחרצת
והחוצפה.
אריאל השתתק והסיט פניו אל עבר גבריאל.
גבריאל המשיך מעיין בנייר המידע של אריאל. דפים ותיקים אלו
נכתבים על כל אדם על ידי האל השומר שלהם לאורך חייהם. במשרד
ענקי, בקצהו המזרחי של הגן, יושבים עשרות קלדנים וקלדניות
וכותבים דו"חות על מיליארדי נפשות ונשמות.
"מה באשר לאביך?" שאל גבריאל בנימוס ובעדנות נפש.
"מה אתו?", שאל אריאל, "הוא בגן? הוא זכה להיכנס פנימה אחרי
שנטש אותנו בלי תמיכה ובלי משאבים? אחרי שהותיר אותי בלי דמות
אב ובלי תחושת שייכות? הוא צדיק מספיק בשביל להיכנס לגן?".
"לא. לצערנו אביך לא נמצא מתאים להיכנס לגן", ענה גבריאל
והמשיך, "ובאשר אלייך! אריאל בן דויד, אתה נידון ליפול אל
השאול. בהתבסס על הדיבר השישי- "לא תרצח!" ועל האיסור על אדם
לעמוד על דם רעו, נמצאת כחוטא ודינך בעולם שמתחת". גבריאל הלם
בפטיש והעננים שעד אותו רגע שימשו כקרקע נינוחה, נפערו וגרמו
לנפילתו של אריאל מטה.

לכיווננו התקדם אדם כבן 70. על ראשו כובע שטריימל שחור וארוך
ממנו בצבצו פלומות שיער שיבה לבנות. על גופו מעיל עליון שחור
וארוך אותו כינה "קפוטה". הוא החזיק בידו השמאלית את ספר
התורה. לכל אדם היה נראה הוא כרב או כחזן, ואף אני התבלבלתי.
בראשו היה נעוץ כדור אקדח, ככל הנראה רצח על רקע פוליטי-דתי.
העברתי לגבריאל חוברת נייר דקיקה עליה נתוניו של הנידון
והמתנתי.
"משה בן יוסף בן יחזקאל בן מתתיהו"? שאל גבריאל, תוך שהוא
מתנשף מאילן היוחסין הארוך שהרכיב את שמו של הנכבד.
"אכן כך, כדת משה וישראל", השיב משה לשאלת גבריאל.
"פוליטיקאי כך מתברר לי?" הופתע גבריאל מהנתונים שבניירת.
"אמת היא!" השיב משה תוך שהוא ממשיך נפעם מהמתרחש סביבו.
"איש דת! ממכובדי הקהילה החרדית. איש חזון ואמונה, נציג הדתיים
בממשל", החל גבריאל מונה את תכונותיו של משה, כשלזה עולה חיוך
רחב על גבי שפתיו הסדוקות, "רק מעט חמדן. הלא כן?"
בכעס ובזעם השיב משה, "לא גנבתי מאיש! ואם לא כך שיפיל הקדוש
ברוך-הוא עמוד אש על ראשי ברגעים אלו ממש". רוחות חריפות החלו
מנשבות והשמיים החלו מתכהים בשנית. ממרכז הרקיע צנחה לפתע קרן
אור אדירה ורותחת ופצתה לשניים את הענן שממול למשה. זה, נפעם
מרוח האל שנתגלה בפניו, החל רועד ומתייפח. מרב בלבול וחרדה החל
הוא קורא את פרשת השבוע של החודש הקודם.
"משה בן יוסף בן יחזקאל בן מתתיהו, בעוון שוחד, גניבה ומרמה
אתה נידון ליפול אל השאול. בהתבסס על הדיבר "לא תחמוד!" ועל
העיקרון לפיו לא תעשוק את רעך ולא תגזול נמצאת כחוטא ודינך
בעולם שמתחת!". גבריאל הושיט ידו אל הפטיש הרחב ונקש בו.
משה הרכין ראשו ותוך אמירת תפילת מנחה, התקדם צעד ונפל מטה אל
השאול. "גם משחשב כי נטש אותו האל לא הפסיק להתפלל! הייתכן כי
טעינו?", שאלתי בדאגה. "אין טעות בהחלטתי! דברי האל, דברי צדק
מוחלטים הם!" השיב לי גבריאל תוך שהוא מסובב את גבו אליי.

לפתע הגיע לעברנו ראש המלאכים, אליאב. הוא סימן לי להתרחק כמהה
מהמקום וביקש לדבר עם גבריאל. ידעתי בדיוק על מה הם מדברים.
זוהי שנתי השנייה בגן העדן וטרם זכיתי בכנפיי. למרות שבדרך כלל
הזכייה בכנפיים דורשת שנים רבות או מעשה מיוחד, בתור אדם בעל
תפקיד חשוב כשלי ומתוך "קירבה לצלחת", הייתי אמור לזכות
בכנפיים אלו עד כה. ביקשתי מגבריאל שילחץ על אליאב וישכנעו
להעניק לי כנפיים וזה קבע את הפגישה המזורזת הזו ביניהם.
גבריאל סיים את השיחה, חייך אל אליאב, ועף בחזרה אליי. שאלתיו
אם הוא יודע משהו ומהי ההחלטה, אך הוא ביקש כי נדבר מאוחר
יותר, שכן העבודה רבה היא.

מולנו נעמדה לפתע אישה שחורת שיער. עיניה החומות האירו ויכלו
לרמוז על האסרטיביות הרבה שלה. על גופה חליפת עסקים מחויטת
ובידה הימנית החזיקה בתיק עסקים מכובד. בגבה היה נעוץ סכין חד
וארוך, ככל הנראה רצח על רקע פיננסי. דפדפתי בחבילת הדפים
והושטתי לגבריאל את תיקה.
"יעל גבעון?" שאל גבריאל כמתוך אינסטינקט.  
"יועצת פיננסית להשקעות ארוכות טווח!", אמרה תוך שהיא מושיטה
לעברי כרטיס ביקור צהבהב.
"אשת מקצוע, קרייריסטית, נמרצת, רבת מעלות, תורמת מאות רבות
לקהילה" - החל גבריאל קורא מתיקה ונשמתו רווחה עליו, אולי מתוך
חשיבה שסוף סוף יימצא צדיק בסדום. "ומה כאן? נוטה לשקר?"
נשמתה של יעל נעתקה ממקומה והחלה היא נוקשת בשיניה- "אינכם
מבינים, זה חלק מהתפקיד. כיועצת פיננסית מטרתי לדאוג ללקוחותיי
וחלק מזה הוא לומר להם את אשר הם רוצים לשמוע".
רעם עז מלווה בברק אימתני. נראה היה כי השמיים זעמו הפעם יותר
מבשתי הפעמיים הקודמות גם יחד. עננים רבים החלו מצטופפים
בערבוביה שלמה.
"אינכם יכולים להעמיד את השקרים הללו כנגדי- עם הכסף שהם הביאו
הקמתי ארבעה גנים ציבוריים ומטבחים לנזקקים!"
"ובכל זאת, עזרה לקהילה היא חשובה כל עוד היא מבוססת על צדק
ולא על דבר גזלה ומרמה!".
"יעל גבעון, את נידונה ליפול אל השאול. על פי הדיבר התשיעי "לא
תענה ברעך עד שקר" ועל בסיס העיקרון על פיו לא תשקרו איש
בעמיתו נמצאת כחוטאת ודינך בעולם שמתחת!" גבריאל החזיק בנוקשות
את פטיש העץ והלם בו!
העננים פערו פיהם פעם נוספת ויעל נפלה במהירות מטה, תוך שהיא
זועקת ונסערת. צער רב החל זורם בעורקיי, אך זהו חלק מהתפקיד,
ואין דבר שאוכל לעשות בנידון.

מולנו נעמדה אישה נוספת. שערה אסוף לקוקו ובגדיה היו נושנים
והריחו ריח של נפטלין. בידה החזיקה באוסף של ניירות עליהם
ציונים. גופה היה חבול וככל הנראה נפלה למותה. מסרתי לגבריאל
תיקייה עבת כרס וזה החל מעיין בתוכנה.
"מיכאלה אליהו?" שאל גבריאל, לשם זיהוי.
"נוכחת" השיבה מיכאלה בטון מונוטוני ומורתי.
"רשימה ארוכה של תכונות רשומה כאן", החל גבריאל קורא, "מורה
ומחנכת, אשת צדק ובינה. מעריכה מאוד מוסר ועצמאות ומאמינה
בשוויון. מתחשבת אחראית ותורמת לקהילה ולזולת".
"אכן כך. נפלתי מאותן מדרגות ארורות מפני שסחבתי ארוחות חמות
לילדים מתחת לקו העוני".
"גם אם למשפחה- 3 ילדים אם אינני טועה!".
"כן" אמרה היא כשחיוך עולה בחום על פניה, "שתי בנות ובן- הכוח
שמוביל אותי".
"מה עם ההורים שלך? גם הם היו הורים טובים כמוך?"
מיכאלה החלה רועדת, גופה מטלטל. "אני לא מבינה מה כוונתך" ענתה
בקול צרוד ודק.
"אישה משכילה ונבונה כמוך, ודאי מבינה שאלה פשוטה שכזו. מה עם
הורייך? את מתראה איתם?".
"הוריי אינם אנשים טובים. הם רעים מבסיסם. ברחתי מהבית בגיל 18
ומאז לא ראיתי אותם. חייתי את חיי בבית שהסכים לקבל אותי ומכסף
שהרווחתי מעבודות מזדמנות - התחלתי ללמוד הוראה. כל יום שאני
מלמדת ומחנכת עוד נער - אני תוקעת עוד מסמר בארון הרחב שבו
כלואים ההורים האכזריים האלה".
"צר לי!" השבתי כשקולי נאנק. השמיים החלו משתוללים. נראה היה
כאילו כל גן העדן של האלוהים נזדעזע מדבריה. העצים החלו נדים
מצד אל צד, מימי המפל נעצרו למשמע דבריה. הכל נשתתק.
גבריאל התקדם צעד ואמר- "אין ברירה אחרת. מיכאלה אליהו את
נידונה ליפול לשאול. על בסיס הדיבר החמישי "כבד את אביך ואת
אמך למען יאריכון ימיך" ועל בסיס חובת נתינת הכבוד להורים-
מביאך לאדמה נמצאת כחוטאת ודינך בעולם שמתחת!" גבריאל חבט
בפטישו ומיכאלה נפלה מטה.

לא עברו יותר ממספר שניות ותינוקת התקרבה אלינו בזחילה. נראה
היה שלא נפצעה כלל שכן לא היו סימנים על גופה. ככל הנראה מתה
בשנתה- מוות עריסה. באופן שיועד לה- כ"דרך הטבע". משום שלא
יכלה לדבר להגנתה ייצגתי אותה בעצמי. מסרתי לגבריאל ספר עבה
כרס. תמיד הצחיק אותי שכל אדם עם לידתו נולד עם חוברת שאורכה
גדול יותר מגופו שלו, ורק עם השנים הוא מעצב את תכונותיו ואת
הספר שלו- וזה לרב מתקצר, לעיתים אף לפיסת נייר דקיקה.
"חמודה מאוד הילדה. גיל רפאל. בת שלוש לפי הרישומים". אמר
גבריאל ונתמוגג. תמיד הייתה לו חולשה לתינוקות.
"מה עשתה רע?" שאלתי בזעם מסוים, "הילדה טרם התפתחה".
"אכן לא עשתה דבר. הכל פתוח בפניה. כרגע כל הרשום עליה הוא
חיובי. אבל היא מתה בכדי להעניש את אימה המרשעת. האל בחר
להענישה באמצעות הרג היקר לה מכל- בתה!".
בשקט ובלחש מלמלתי "ההשתגע?". גבריאל גהר עליי בנוקשות
-"נסתרות הן דרכי האל- ותו לא!".
"על כל פנים - אל גן העדן היא זכאית להישלח, המלאך הקטן?".
"אכן כן. גיל רפאל את נידונה להיכנס תחת שערי גן העדן. צדיקה
היית לאורך חייך וכצדיקה תחיי חייך בגן העדן". גבריאל הקיש
ברכות בפטישו והשערים נפתחו תוך שנגינת העוגבים החלה מתחזקת.
הרמתי את התינוקת ומסרתיה אל מלאכית שעמדה בכניסה.
                                       

מספר שעות מאוחר יותר, משלקחתי הפסקה, התקרב אליי אליאב, ראש
המלאכים. בפנים מחייכות רמז לי כי זכיתי בכנפיים, ועבודתי
כמלווה גבריאל הסתיימה. בטקס חגיגי בנוכחות רוח האל קיבלתי את
כנפיי והתחלתי מתעופף ברחבי הגן. תחושה חדשה, משחררת ומיוחדת.

ידעתי שלא הגיע לי לזכות בכנפיים באמת, שהרי לא עשיתי דבר
מיוחד, ואינני מלאך ותיק ובכל זאת באמצעות לחצים וקשרים השגתי
את כנפיי.
מסתבר שגם מלאכים אינם צדיקים גמורים... חשבתי לעצמי.