פעם, לפני הרבה זמן, כשהיונה הייתה עדיין בחיל האוויר ועשתה
תמרונים עם עלה של זית, הייתי ילד. ויום אחד הלכתי ברחוב
וניסיתי שלא לגעת באלכסונים האדומים על המדרכה, כי בתור ילד לא
הבנתי שאני לא אמור להינות מההליכה, כי מה הכיף בזה? ובדיוק
אחרי שהצלחתי לא לגעת כבר 4 קווים רצופים וכבר זממתי על החמישי
שמעתי קול מהצד "פסס... פסס...ילד..." נעצרתי והכנסתי יד לכיס
כדי לבדוק אולי זה מהפלאפון, אבל אז נזכרתי שאין לי פלאפון, כי
כשהייתי ילד לאנשים הייתה תכונה מוזרה לדבר פנים אל מול פנים.
לקחתי תנופה לקראת האלכסון החמישי ואז שמעתי עוד פעם "ילד...
ילד..." הסתכלתי לצד וראיתי שם איש די זקן עם זקן די ארוך והוא
עמד בפתח חנות שקראו לה "מציאות של פעם בחיים". האיש חייך אליי
חיוך טוב ושאל:" מה שלומך?" אמרתי שבסדר רק שהוא מפריע לי
לשבור את השיא שלי באלכסונים אדומים, כי בתור ילד לא ידעתי
שלהגיד אמת זה לא נכון. האיש התנצל בחביבות ואמר שאני יכול
להמשיך לקפוץ אם אני רוצה אבל הוא רוצה לתת לי משהו יפה וחשוב.
שאלתי מה זה, והוא אמר שאני צריך להיכנס איתו לחנות כי זה
בפנים. ידעתי שזה אסור, אבל משהו באיש הזה גרם לי להאמין לו
והסכמתי. נכנסנו פנימה והוא אמר "בוא" ונעמד ליד איזה שעון
גדול ועתיק. "הנה זה" הוא אמר והצביע על השעון "איפה? זה?"
שאלתי והוא השיב " כן. אני רוצה לתת לך את השעון הזה במתנה".
המילה מתנה בלבלה אותי ורציתי לשאול כמה זה יעלה לי ואיפה
המילכוד, אבל מה שיצא לי היה " וואי תודה!"
אחרי חצי דקה שהסתכלתי עליו שאלתי " מה מיוחד בו שאתה נותן
אותו חינם?" הוא ענה " סתם, פשוט אני סיימתי להשתמש בו וחיפשתי
ילד צעיר שיקח אותו במתנה". אחרי עוד פעמיים שאמרתי תודה יצאתי
מהחנות וחזרתי הביתה. את השעון שמתי בחדר שלי ואחרי ה"מילקי"
שטחנתי בארוחת ערב כבר לא זכרתי ממנו.
למחרת בגן סיפרתי לילד אחד על זה שאח שלי הגדול בצבא ופעם
הייתי בבסיס שלו ואפילו ראיתי את הרובה שלו. אחרי כמה ימים
מצאתי את עצמי במקום שאנשים התעקשו לקרוא לו "כיתה א'",
ופיתאום אמא שלי הולכת ואני לבד. בכיתי. עברו עוד כמה ימים
ופתאום כבר הייתי בכיתה ב' ועשיתי טיול עם אמא שלי ליד הבית
וראינו צב שרציתי לקחת ואמא שלי אמרה " זה הצב הראשון שלך".
אחרי עוד שבוע הייתי בכיתה ד' ואחרי עוד שבוע הייתי בטקס סיום
של כיתה ו'. לא הבנתי מה קורה פה. מה זה המירוץ המטורף הזה?
למה לא נותנים לי לנסות לשבור את השיא שלי באלכסונים אדומים?!

אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי באיזה מקום ענק מלא אנשים גדולים
ומפחידים ולפני שהספקתי להגיד "מוקי צימוקי" כבר הייתי בכיתה
ט' וחשבתי על הבנות. כבר לא נגעלתי מנשיקות כמו שהייתי נגעל
פעם, רק הייתי ביישן כי הייתי בהלם מהקצב המטורף ורק רציתי
לעצור שניה ולראות למה זה כל-כך מהר. כיתה י' עברה בצ'יק ואז
הגיעה י"א. הרגשתי תשוש מכל הריצה הזאת ולפני שהבנתי שטוב לי
הייתי במחנות השמדה. גם זה עבר בצ'יק ואז הגיע הקיץ. בקיץ
החלטתי שזה לא יכול להימשך ככה, אני צריך למצוא את שורש הבעיה.
והלכתי ושאלתי וכולם אמרו לי "מצטער יש לי פגישה, אולי מחר?"
התחלתי לחפש בעצמי. הלכתי לרחוב שבו היו פעם פסים אדומים
שהייתי מנצח והיום יש שם סתם מדרכה. במקרה נעצרתי מול המקום
שפעם פגשתי את האיש הזקן, אבל לא הייתה שם שום חנות. עכשיו
הייתה שם סטקיית "חבל על הזמן!"  חזרתי מיואש הביתה ובבוקר
גיליתי שקיבלתי צו ראשון. רק שהצב הזה לא אוכל חסה. פה כבר
אמרתי די. אני? בצבא? אתם בסדר? צבא זה לאחים גדולים לא לי,
ואז נזכרתי- אני אח גדול.איך זה קרה? מה עשיתי?
התחלתי את י"ב מתוסכל ומיואש ולילה אחד בשבוע הראשון ללימודים,
שכבתי במיטה ושמעתי "דריפ...דריפ..." הפסקתי לקרוא והקשבתי
לצליל "דריפ...דריפ..." אמרתי לעצמי שזה המרזב ונרדמתי. למחרת
בלילה היה אותו סיפור ואז הבנתי שזה לא יכול להיות המרזב כי לא
היה גשם כבר חודשיים. הדלקתי את האור וניסיתי להקשיב מאיפה זה
בא. הצליל הוביל אותי לשעון שקיבלתי מהאיש הזקן. הסתכלתי
מאחורי השעון ואז הבנתי מה קרה כל הזמן הזה. הייתה דליפה בשעון
והזמן נזל מאחורה! פתאום הכל היה ברור, הזמן נזל לי מאחורי
הגב. החלטתי שאני אישן ובבוקר אני אתקן את השעון ואולי עוד
יהיה לי זמן לשבור את השיא באלכסונים אדומים. בבוקר קמתי,
סובבתי את השעון כדי לראות מאיפה הדליפה ואז ראיתי שהבעיה היא
לא דליפה. הבעיה היא שהזמן בתוך השעון היה תקוע על כפתור PLAY
ולא היה STOP או REWIND רק PLAY. כל הטכנולוגיה הזאת וכפתור
PLAY אחד מסכן של זמן אנחנו לא מסוגלים לעצור.