הייתי מוכן לאהוב אותך אפילו רק לשישים דקות.  
רק לשלושת אלפים ושש מאות שניות.

הייתי רוצה לאהוב את עינייך השקטות, הנואשות.
לאהוב את מבטך הסוער ולאחר מכן את מבטך הרגוע.

הייתי רוצה לאהוב את עורך הלבן, העדין.
את הצלקת הקטנה שבבטנך ואת זו החבויה שמתחת לישבן.

הייתי רוצה לאהוב את קולות תשוקתך. את נשיפות העונג ואת אנקות
ההנאה החטופות והרוטטות, שאינן נותנות לי מנוח.

הייתי רוצה לאהוב את צחוקך המתגלגל, המדבק. את אותו צחוק מתוק
שתמיד תשמיעי לשמע דבר מה שאמרתי, במתכוון או שלא.

הייתי רוצה לאהוב את כאבך ואת שמחתך.
את רגעי האושר והצער שהיו ושיהיו, ואת כל רגעי הסבל שעברת.
הייתי רוצה לאהוב את בכייך החנוק ואת דמעותייך המלוחות.

הייתי רוצה לאהוב אותך גם כשאת כעוסה ומיואשת, וגם
כשאת שלווה ונינוחה.

הייתי רוצה לאהוב את שמך האמיתי ואת כל שמותייך הבדויים.
הייתי רוצה לאהוב את כל הספרים האבודים,
ואת כל השירים הנשכחים, ואת כל הערים הקסומות,
שמילותיהם ומראותיהן נחקקו בליבך.
הייתי רוצה לאהוב את המקום ממנו באת ואת המקום אליו הגעת.

הייתי רוצה לאהוב את כל אלו שאת עצמך אוהבת.


הייתי רוצה לאהוב את כל זאת, אם היה אפשר, אם היה מותר.

אך אני יודע כי איני היחיד, וכי ישנם עוד רבים אחרים המבקשים
לאהוב אותך, רק לשישים דקות.
רק לשלושת אלפים ושש מאות שניות.