יושבים בסלון ואבא שלי מביט בטלויזיה ומעיר "הו, אילו
שדיים"!!!!
אישתו אומרת "די, אתה מרעיל את הילדים"...

איני יכולה להיות יותר מורעלת ממה שאני כעת.
מכירה כבר בזממם של התמים, מריחה רעל הבוגדים....
כל פגמי המין האנושי כבר נגלו אליי בעבר הרחוק כשעוד הייתי
תינוקת. אילולא מאורע זה, כיצד הייתי יכולה לגדול כילדה
נורמלית באומללותה?
להרעיל את אחי?! בן 18.5, בגיל זה כבר הושרשה בו האמת וסולק
השקר ממוחו הבשל לקבלת בשורות על יום הדין.... מרעיל
אותנו....זה כל כך לא אפשרי, עד שהשטן עצמו צוחק בפני אבי,
הופך אותו לעבדו הנאמן- מותיר אותי לחיים של אושר בצל האלמנה
האבלה.. או שמא היא חוגגת את הנסיבות?
שיהיה-אחגוג איתה, אף שלא כסף מעורב בדבר, כי אם יציאת
רצונותיה ורצונותיי הכמוסים.. כל חיינו נהגנו כאויבות וברגע
נטול אימה זה, כמו אמא היא לי. אמא שעונשיה גובלים בעינויים
מתמשכים או לא, אך עדיין מענגים....

איני מצליחה להחליט מה עדיף... האם תחושת הבדידות אשר מוצאת
עצמה באילו אשר לא מוצאים שותף לחיים עדיפה על תחושתה של עלמה
אשר מצאה אהבה אך היא הינה רחוקה ממנה ואינן יכולות לתקשר במגע
ואילו למספר דקות? מציאת אהבה והתנתקות פתאומית ואכזרית ממנה
היא קורעת לב. פשוט קורעת לב. אי אפשר להפסיק לנסות לעכל את
הגורל שנגזר עליי אך ללא היכר, אני ממשיכה לתהות בעודי מעלה
גרה. אהבה ראשונה היא החזקה ביותר (כך אומרים...אך נסתמך על
דעת הרוב לצורך הבעיה) והפרידה הראשונה היא גם החזקה
ביותר(שוב..) .. האם מבטלות האחת את השניה ונותרתי ללא כלום?