באותו יום ירד גשם.
גשם דק וקפוא, כמעט כמו שלג, רק קטן.
הסתכלתי על אבא מהחלון של המכונית, דרך חתיכות הקרח, מדבר עם
ההודי בתחנת דלק כאילו הם היו החברים הכי טובים, בזמן שטיפות
ריחניות ושורפות החלו לדלוף מקצה הצינור שהיה בידו.
הם דיברו על מזג האויר, "ואולי אפילו ירד שלג!" שמעתי את ההודי
אומר באנגלית משובשת, מתקתק במבטא הכבד שלו. "בחיי... לא ראיתי
שלג כבר הרבה זמן..." הוא אמר וחייך לאבא.
ואני, הצמדתי את ראשי לזכוכית הקרה והתחלתי לספור את הטיפות עם
האצבעות, שהיו עטופות בכפפות שחורות מלאות בחורים שנשכתי ביום
גשום אחר, כשהיה לי משעמם בצורה קצת שונה.
הפסקתי אחרי כמה דקות, כששמעתי את הדלת מימין נפתחת, זה הקפיץ
אותי וגרם לי לשכוח את המספר, אבא התיישב, סובב את המפתח
ושתקנו כל הדרך.
עכשיו כשאני חושבת על זה, נסיעות שקטות הן האהובות עלי במיוחד,
כשיש לי זמן להקשיב להכל, למכונית, לגלגלים המסתובבים מתחתיי,
לשיקשוק של המפתחות בכל פעם כשמגיעה פניה, לנשימות של אבא שלי,
ולעצמי.
אני אוהבת להקשיב לעצמי, לפעמים אני מגלה שאני אומרת דברים
שנעים לשמוע, בעקבות מסעות שקטים.
אותו שבוע היה גשום במיוחד, השבוע הקר ביותר של חיי (אם לא
מחשבים את היום ההוא שבו סבסטיאן מילמל בצרפתית מתחת לשמכתי
הדקה מילות אכזבה וצער) ואם זכרוני אינו מטעה, היה זה גם השבוע
הקצר ביותר.
כל יום ציפינו לשלג. "ההודי יודע מה שהוא אומר", אבא אמר לאחי
הקטן והבטיח לו שלג, ואני הסתכלתי על שניהם, מחוייכים
ומאורגנים, מתכננים הנאות קטנות ומספקות עם הלבן הקר הזה, אחי
הקטן, ואבי הנסחף אחריו, באותו רגע התחלתי גם אני להבטיח לי
שלג.
ובכן, מדוע שבוע זה היה קצר?
היה זה שבוע קצר, ואפילו מאוד, מפני שכל שנייה שבה לא נראה שלג
באופק העדפנו להעביר כמה שיותר מהר.
בבקרים הקפואים, כשנהגנו לקום לבית הספר, עטופים בשכבות
מהודרות ומגוננות, היינו מציצים בהיסוס מבעד לחלון ומתחננים
לבוקר לבן, וכל פעם התאכזבנו מחדש למראה הרחוב האפור, רטוב
וחלקלק, מנסה לחייך אלינו, אך ללא הצלחה.
ואני, לבושה הייטב (כפי שציינתי כבר) הייתי יוצאת לבי"ס עם
חיוך אופטימי, חושבת לתומי שאולי השלג מתכוון להכות דווקא בשעה
שאני אלמד, או כשאצייר, ואז, אביט מהחלון של הכתה אצעק לכולם
שיורד שלג, וכל התלמידים בכתה, כמו אדר, ירוצו אל המגרש הגדול,
ואל הרחבה הירוקה, ויסתכלו בעצים המכוסים לבן, ובדשא הקפוא
ויצחקו, וישמחו וישחקו בשלג כמו גורים, וכולנו תגושש.
אבל איפשהו, גם ידעתי שזה לא מה שיקרה, כי אם כבר ירד שלג, אז
בטוח אני לא אשים לב ראשונה, וגם אם אני אשים לב ראשונה, אני
לא יודעת אם אני אצעק את זה, וגם אם אצעק, יגידו לי לשתוק, כי
הם כאלה, ילידי אנגליה ששלג זה לא הדבר שהכי מעניין אותם.
בסוף השבוע כבר לא ירד גשם, אמרו שזה החורף הכי חם ב25 השנים
האחרונות.
אבל עדין, מזג האויר היה שמח, ריח של אחרי רטיבות, ושמש חמימה,
לא שורפת, חמימה, כזאת שנעים לשבת איתה בחוץ (אם יש לך מעיל)
ולי נראה שכולם כבר ויתרו על שלג השנה, ולאף אחד זה לא היה כל
כך משנה. אז ישבתי לי על החלון בחדר, וחזרתי להסתכל על העוברים
ושבים, כמו בכל סופשבוע לא כל כך מיוחד. ראיתי אנשים שרצים
לאוטובוס, ואנשים שהתלבשו קצר מידי, או ארוך מידי, ואנשים
מבולבלים, שבכלל לא ידעו מה ללבוש ביום כזה.
"הם יראו", חשבתי לעצמי וקמצתי אגרופים כאילו אני מוכנה להכות
מישהו ברגע זה, "ההודי יודע מה שהוא אומר, מחר ירד שלג!"