אמנם לוקח לי זמן מה לאתר בדיוק את רחוב סמקן, מכיוון שרחוב זה
אינו אחיד. הוא "נשבר" על ידי גן ציבורי, בניין שיכון שתחתיו
כמה קיוסקים ומיני מרקט, ומפרץ חנייה גדול.  הרחוב הקטן מסתיים
במחלף חדש ועגול, המקשר בין המשכו של איילון דרום ובין שדרות
ירושלים ובית החולים וולפסון.
מן הסתם אני טועה ומתבלבל, מגיע עם הרכב אל המחלף ונאלץ לבצע
סיבוב שלם בטרם אני חוזר ופונה, סוף כל סוף, אל תחילתו של
סמקן. אני מחנה את רכבי ויוצא ממנו.
השמיים עדיין מעוננים ואפרוריים, והנה אני כאן, לאחר שנה שלמה,
במקום בו גדלת וחיית.
רגש מוזר ומשונה ממלא את לבי. ספק עצבות, ספק געגועים, ספק
התעלות רוח. רגש זה ילווה אותי לכל אורך שהותי כאן ובעצם, גם
לאחר מכן, בשעה שאבצע את דרכי חזרה לביתי שלי.
אני מביט אל בניין מגורייך הניצב לו בקצה השני של הרחוב אך
איני מתקרב. זהו בניין מרובע ורגיל, כבן ארבע קומות, מוזנח
ואפרורי למראה, זהה בדיוק לשאר הבניינים שברחוב. אין הוא צופן
בתוכו שום דבר מיוחד או יוצא דופן, מלבד העובדה כי היה זה בית
מגורייך.
אני יודע כי לא אוכל להישאר כאן זמן רב משום שעליי למהר בחזרה
לביתי כדי להאכיל את שלושת הגורים שבחדרי. הרי בכלל לא סיפרתי
לך כי כשבועיים לפני יום השנה ללכתך ולפני שהגעתי לכאן, שוב
מצאתי, בגן הציבורי שעל יד ביתנו, קופסת קרטון ובתוכה שלושה
גורים - שתי גורות, אחת מהן מנומרת ואילו השנייה בצבע חום דבש
ואילו הגור השלישי  בצבע לבן עם כתמים אפרפרים ולו שלושה
רגליים בלבד. למוד מהניסיון שלא צלח, לגדל את מאשה ואת בייב,
העליתי אותם לבית.
אני פונה לעבר הגן הציבורי המצוי בצדו השני של הרחוב הקטן הזה.
אישה צעירה שבאה לאסוף את בתה מגן ילדים הנמצא בסמוך, מביטה
בי. בכל זאת, אני זר כאן.
כמו כל האזור הזה, זהו גן מוזנח ועלוב למראה.  מצויות בו
בטונדות חצי מעוגלות המסוככות על ספסלי עץ ומלאות בקשקושי
גרפיטי.  אני סוקר את הגן במבטי ואז ממשיך לעבר בניין הרכבת
המצוי בצדו השני של הגן, שבין עמודיו, כך ראיתי מחלון רכבי
בשעה שחיפשתי את הרחוב, מצויה חנות מכולת קטנה.
עובר על פניהן של כמה זקנות ונשים מבוגרות, חלקן לובשות מטפחות
על ראשיהן, הישובות על ספסל ומשוחחות בינן בקולות רועמים. הן
מביטות עליי בשעה שאני עובר אותן.
גם במכולת ובסביבתה, כל האנשים בהם אני מביט, נראים לי אנשים
פשוטים ועייפים, חלקם מוכי גורל יותר וחלקם פחות. אני קונה
בקבוק של בירה שחורה ויוצא משם בחזרה אל הגן. קורא לחתול העובר
לידי והוא מביט בי במבט קשוח ונמלט כשאני מנסה להתקרב. מנסה
לדמיין אותך יושבת כאן, עם אוזניות, או עם ספר אהוב או סתם עם
חתיכות בשר לחתולים או חתיכות לחם ליונים. הניגודיות העצומה
הזו שבין המקום קשה היום והעלוב הזה לבינך מקשה עליי מאוד
לדמיין אותך כאן, ובכל זאת, אני מנסה.
איני זוכר כמה זמן בדיוק שהיתי שם באותו היום אך אני כן זוכר
שאת הביקור הזה, שהיה עצוב ואפרורי כמו שמי העננים שממעל,
סיימתי ברחוב סמוך ומקביל, בגן נוסף אך קטן שנקרא על שמם של
זוג זקנים שאולי אהבו זה את זו אהבת נפש כה עזה עד שמתו באותו
השבוע ואולי אף באותו היום... באותו הזמן, כאילו כדי להמחיש את
מהות השלט המציין את שמות תורמי הגן, יושב לו על אחד הספסלים
זקן בודד ואני מתיישב לא רחוק ממנו, מקשיב לאוושה הבלתי פוסקת
של רכבים החולפים בכביש המהיר של איילון דרום, ממש בצדו השני
של הגן, ונותן לאותה תחושת געגועים עצובה לחזור ולמלא אותי...
האם הזקן הזה הכיר אותך? האם היה מלטף את לחייך בחיבה לאחר
שהיית עוזרת לו לפעמים לסחוב את סליו לביתו הסמוך לביתך? ואולי
היית יושבת עמו כאן, בגן הקטן הזה והוא היה מספר לך סיפורי
זכרונות רחוקים על ארץ הולדתו שהייתה קרה כמו ארצך שלך
הרחוב הזה, המקביל לרחוב בו גרת מסמל את קו הגבול הדמיוני שבין
יפו לבת-ים. אני שם לב כי עובדה זו יוצרת שילוב מוזר בין
הבניינים- בצדו היפואי, היכן שהתגוררת, אלו שיכונים מתפוררים
המזכירים לי את באר שבע  ואילו בצד השני, מעבר לכביש הקטן,
היכן שמתחילה בת-ים, אלו בנייני מגורים, הבנויים מעל הכביש על
גבי חומות אבן גבוהות ומדרגות המובילות מהרחוב אל קומת הקרקע
של אותם בניינים. הדבר מזכיר לי רבות דווקא את חיפה והשילוב
המוזר והמחשמל הזה, בין באר שבע הלוהטת לבין חיפה הקרירה, בין
שתי ערים אהובות עליי, כל אחת בדרכה ובסיבותיה שלה, השילוב הזה
מעלה בי כעת תחושות מעורבבות של ייאוש מתוק ועונג מריר
בסופו של דבר אני חוזר לרכב ועוזב את המקום אך עדיין איני חוזר
הביתה. אני נוסע עד שמגיע לטיילת של יפו, בתחתית העיר העתיקה.
שם יש חניון קטנטן המשקיף אל הים ואל כל חוף ימה של תל-אביב.
מכאן ניתן להשקיף ולהבחין במסגד חסן בק שהיה מוקף בזעם
ובטירוף, ניתן לראות את בנייני הזכוכית של מרכז הטקסטיל, שם
נמצא גן השעות היפות בו פגשתי ידיד אמת ולו לכמה רגעים, וגם את
הדולפינריום ניתן לראות אך במימיו כבר לא שוחים דולפינים
כלואים אלא נרות זיכרון... שם השארתי נייר לבן ועליו ציור של
מישהי מתייפחת. אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם... כמה נפלא היה
להאמין כי הדולפינים שוחררו אל מרחבי הים והם שוחים בין גליו
חופשיים ומאושרים.   כמה נפלא היה להאמין כי נרות הזיכרון
מעולם לא היו וכי את עצמך מעולם לא עזבת.   כמה נפלא היה
לדמיין אותך שטה, רגועה ושלווה, במימיו השקטים של האגם הקפוא
הגדול, והדולפינים החופשיים מלווים אותך כאילו והיו ילדייך
שלך, כאילו והחליפו את חתולי וציפורי הגן העזוב שעל יד ביתך
ליאונרד כהן שוב ממלא את חלל המכונית בקולו המהפנט אך הפעם
זוהי סוזאן המלודית והנוגעת המחליפה את מרי אן הנפרדת לשלום
בעליצות עצובה. ואני עצמי מתמכר לנגינה הקסומה ונותן לה לחדור
לתוכי ולהתערבב באותן תחושות געגועים חונקות ומחניקות גרון
המלוות אותי מאז יצאתי לדרך זו, לפני שעות אחדות, שנדמה והפכו
לשנים. הנגינה הענוגה ממלאת את הרכב הסגור ויוצאת ועוטפת את
הים האפרפר ואת העיר הזקנה והעייפה הזו ואת העננים הכבדים
והעצובים ובכל פעם שהיא מסתיימת אני מחזיר את הקסטה לאחור והיא
מתחילה שוב...  

לכל מיני תקופות בזיכרונותיי, כמו מן הסתם לעוד רבים אחרים,
היו שירים וזמרים שליוו ואפיינו כל אחת ואחת מהן... היו  הימים
האפלוליים של משינה עם להתראות נעורים,שלום אהבה, הימים שלפני
ואחרי רצח ראש הממשלה, הימים של הרצון העז והחיפוש אחר
שייכות... ההליכות הסהרוריות ברחובות השוממים של העיר, ללא
מטרה... ברחובות שלנו יש קסם מיוחד וזה לא מפריע רק אם אתה
לבד
והיו את ימי הטירוף המתוק והמלנכוליות של נטשה... לתפוס מעלית
מלמטה ומעלה, זה כמו חללית מלמעלה והלאה  
החיפוש הנעים, בתקופת השירות, אחר המוות והרצון להיענות לאותן
אצבעות ארוכות וחושניות ולהתעטף בגלימתו הרכה
והיו ימי אהבה מתוקה ונואשת ואבודה-ימי ניצוצות... זה כמו
לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
וכעת... וכעת אלו ימי ליאונרד, ימי ליאונרד שלי... ימים
אפרוריים, ימים מוזרים, ימים של רוחות צהובות ושל עננים עצובים

אלו ימי ליאונרד שלי, הימים שבאים כשאת כבר אינך... כשאת כבר
נעלמת בין מימיו של אותו ים קפוא שהנו אפרורי אולי כמו הים הזה
שכעת לפני אך מלא סודות וגעגועים הרבה יותר  
ולי נותר רק להתנחם בים הנוכחי שגליו מתנפצים אל חומות האבן
של יפו העתיקה ובסוזאן המכשפת של ימי ליאונרד אלו
ואני מתניע את הרכב ונוסע משם