"מה אתם מסתכלים עליי? מה יש לכם? די להסתכל! מה אני נראית לכם
כמו פוסטר??"
הם פשוט הסתכלו עליי, כולם, מה אני מופיעה? האמת שלא מפריע לי
שמסתכלים כשאני עושה מונולוג
או משהו כי תמיד חלמתי להיות שחקנית. לעלות על הבמה כשהאורות
מעט מסנוורים ועל הבמה יש כמה כסאות, שולחן מלא בצלחות וסיר
שכביכול יש בו אוכל.... ומול הבמה יושבים כאלף צופים שמחכים
שאני אצא לבמה ואתחיל לדבר.אבל לא הייתה שום במה, לא כיסאות,
לא שולחן ואפילו לא סיר.... והם פשוט הסתכלו.
  "קייטי! בואי, כנסי בבקשה." אמרה הפסיכיאטרית. כן
הפסיכיאטרית מה? אז מה? מה אתם חושבים לעצמכם? שאני משוגעת?
לא, אז אני לא! פשוט לפני כשלושה חודשים בלעתי 62 כדורים כדי
לרפא את ייסורי. טוב, אז תקראו לזה ניסיון התאבדות. אז מה
אפילו ממציא הגראנג' קורט קוביין התאבד. בקיצור לקחו אותי לבית
החולים ושם דיברתי עם פסיכיאטר שרצה לדעת איפה אני אקבל טיפול.
אמרתי לו שאני מצטערת על המעשה (למרות שמה שבאמת היה חבל זה,
שזה לא הצליח, אבל לא משנה.) והוא החליט שאני צריכה ללכת
לפסיכיאטרית המחוזית. מאז אני הולכת אליה פעמיים בשבוע.
   "שבי בבקשה" אמרה הפסיכיאטרית "חה, חה, חה..." צחקתי קצת
בקול. "מה את צוחקת?" היא שאלה
 "סתם! מה אסור לבנאדם להרגיש טוב אחרי הכל, כל המאמצים שלכם
זה כדי שרגיש טוב." למען האמת, הייתי מסטולה, אחרי שבועיים של
הסנפה יומיומית של דבק מגע והזיות, הראש גורם לך לעשות דברים
לא רצוניים, אבל לא משהו מיוחד.
   "טוב קייטי, אבא שלך עומד להגיע לכאן והוא ייקח אותך
הביתה!" אמרה הפסיכיאטרית.
   "שאבא שלי יגיע מת"א לחדרה בשביל לקחת אותי הביתה שהוא
במרחק 5 דקות מכאן, נראה לי שאת צריכה פסיכיאטר!" מה? היא באמת
משוגעת, שאבא שלי ייסע שעה כדי לקחת אותי הביתה
זה ממש דבילי.
   "תקשיבי, זה שאני צריכה פסיכיאטר, לא סותר את העובדה שאת
צריכה טיפול. "
זה שאני צריכה פסיכיאטר לא סותר את בלה בלה בלה... אני שונאת
אותה!
   "טוב קייטי, את יכולה לחכות לו בחוץ." אז חיכיתי. מה,
הייתה לי ברירה?אם הייתי מנסה ללכת, השומר בחוץ היה תופס
אותי!לאחר שעתיים אבי האהוב הגיע. חשבתי שכשהוא יגיע, נצא
הביתה. לפתע שמעתי
  "סוף סוף הגעת, בוא מהר, נדבר, כי אני קצת ממהרת." טוב, אם
את ממהרת אז אפשר לוותר. חוץ מזה למה שתדברו הרי אמרת שהוא
ייקח אותי הביתה, ולא שהוא יגיע לשיחה. טוב, אבא נכנס ודיבר
איתה כחצי שעה.
  "קייטי, כנסי בבקשה". טוב אז נכנסתי. התברר לי ש ...
  "החלטנו, אני ואביך שאת צריכה אשפוז"יא חתיכת זבל שקרנית!
בשביל זה החזקת אותי?? חוץ מזה אני לא מוכנה לאשפוז. מה פתאום?
אני בבית משוגעים? היא ואבא בטח רקמו את המזימה
הזאת!
  "תקשיבי, זה לא כל כך נורא. יש שם ילדים בגילך שיש להם
בעיות כמו שלך, או אחרות. חוץ מזה
זה לשלושה ימים" היא אמרה.
  "רק לשלושה ימים?" שאלתי בקול כה חלש. כה חלש, שגם אם היו
מצמידים לפה שלי מגהפון, קשה היה לשמוע.
  "כן" אמרה. הרגשתי בקולה שזאת הבטחה.
  "אם זה רק לשלושה ימים אז בסדר".

לא ידעתי שבעוד שנתיים אני אתחרט על המשפט הזה...

נכנסנו למכונית הפשוטה של אבא שלי. יותר נכון לומר שהמכונית
הזאת היא של החברה של אבא שלי ומשום שהוא מנהל החברה, אפשר
להגיד שהיא שלו. אבא התניע את האוטו והרעש פשוט התחבר לעצבים
שלי על הפסיכיאטרית שפשוט רימתה אותי. אני לא מאמינה שהיא עשתה
לי את זה. אני לא רוצה ללכת לשם, אבל בכל זאת אני בדרך
לאברבנאל. גם אם הייתי מתנגדת השוטרים היו לוקחים אותי
בכוח.טוב, זה לא כזה נורא, הם יחזיקו אותי שם רק שלושה ימים
וחוץ מזה אני מצוידת בשלוש שפורפרות של דבק מגע כך שנעביר את
הזמן בכיף. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלקחתי דבק, זה היה
במסיבת סיום של כיתה ט'. כמה ימים לפני המסיבה אני וסבתא שרה
רצנו מחנות לחנות בשביל למצוא את השמלה הכי יפה שאפשר למצוא
בחדרה. בסוף קניתי חליפה שכוללת גופיה וחצאית בצבע סגול. לפי
דעתי החליפה מדליקה. ביום המסיבה סבתא שרה עשתה לי אבואגלה.
אחרי שישבתי
שעה וחצי מתחת לפן הענתיקה באמצע הקיץ, הורדתי את הרולים ויצאו
לי בקבוקים יפיפיים כמו של הבובות. התאפרתי בגוונים של סגול
כדי שיתאים לחליפה. נעלתי סנדלי קטיפה שחורים ולבסוף יצאתי
לכיוון בית הספר. כשהלכתי הרגשתי כמו מלכה, חשבתי שיש עוד
סיכוי שאצליח למשוך את תומר, למרות שכבר סירב להצעת החברות
שלי. אני פשוט לא יכולתי לעכל את זה שהוא לא אוהב אותי כמו
שאני אותו, בשנתיים האלה שאני מאוהבת בו, הייתי בטוחה שאני
והוא נהיה זוג אבל כנראה שהסיכוי קלוש. בדרך ביקשתי מאנשים
סיגריות, והסיגריות הרגיעו את הפרפרים בבטן. האמת שעד היום אף
אחד לא יודע שאני מעשנת ואני כבר 3 שנים מעשנת, אבל עכשיו אני
אגלה למשפחה כי אני אהיה זקוקה לסיגריות כשאני סגורה.במסיבה
הייתה מוזיקה נוראית והמחשבות על כך שתומר לא אוהב אותי נתנו
לי להרגיש חרא, אפילו שלפי דעתי הייתי הכי יפה במסיבה. גם חברה
שלי, שרית, שנאה את המוזיקה אז היא הציע לי שנלך להסניף קצת
דבק ואני שלפני זה בחיים, לא לקחתי סמים, הסכמתי. ישבנו שתינו
בתוך תא שרותים אחד, היא ישבה על האסלה ואני על הרצפה. שרית
לקחה
מהכיס שקית אוכל קטנה ומהכיס השני שפורפרת דבק מגע, שפכה דבק
מהשפורפרת לתוך השקית, קירבה את השקית לפה והתחילה לנשוף
ולשאוף את האדים של הדבק. לאחר מכן נתנה לי וגם אני שאפתי
ונשפתי. פתאום אני מרגישה כאילו שאני בבית חולים ומספרים לאמא
שלי שאני הולכת למות וזה היה כל כך כיף.כל כך רציתי להרגיש את
אותה הרגשה, אז ביום למחרת חיפשתי בכל הבית עם יש דבק, אחרי
כמה דקות של חיפושים, מצאתי קופסא מלאה בדבק, לקחתי שקית
ניילון של סופרים ושמתי בתוך השקית את הקופסא. יצאתי מהבית
וחיפשתי מקום שבו אוכל להסניף. הלכתי ברחובות כשבידי השקית עם
דבק. רציתי מקום שבו אנשים לא כל כך מסתובבים, מקום שבו לא
יראו אותי. אחרי הרבה סיבובים בעיר מצאתי מקום מושלם בשביל זה,
אולי לא מושלם לגמרי כי היה שם נורא מלוכלך.
אבל לא נורא, לפעמים צריך להתפשר. זה היה בין החנויות, היו שם
מדרגות שמובילות לקומה שמתחת
לחנויות. היה נורא חשוך ועל הרצפה היו כל מיני בקבוקים ושקיות
של חטיפים. כשירדתי והלכתי מעט
ראיתי ספה יושבת ככה מול כל הזוהמה. התיישבתי לי והתחלתי
להסניף. ההרגשה הייתה נפלאה. לאחר מכן בכל יום ויום הייתי
מסניפה. בעצם הסנפתי עד היום.כנראה שהיא כבר גילתה. בטח בגלל
זה היא שולחת אותי להיות עם הפסיכים. טוב זה לא שאני לא רגילה
לחיות עם פסיכים אחרי הכל גרתי שנתיים עם סבתא חולת נפש.היא
אשה קשה, היא גם היפוכונדרית, טוב, זה כמעט כל הזקנים אבל היא
אובססיבית וגם פראנואידית. כן סבתא שרה תמיד הייתה צועקת על
סבא שלמה שהוא נותן דברים לנשים אחרות למשל "איפה הכרוב?אני
מחפשת אותו בכל המקרר ואין כרוב, שלמה אתה בטח נתת את הכרוב
לאשה הזאת מקישיניוב, אתה חמישים שנה אתה איתה, אידי נחוי (לך
תזדיין)!" לפעמים היא הייתה אומרת שהיא לא מוכנה לאכול את
האוכל שהיא בישלה כי סבא הרעיל אותו עם רעל עכברים. גם מכות
היו בבית. לפעמים כשהיא הייתה ממש עצבנית היא הייתה זורקת
דברים על סבא וסבא מעצבים היה מחטיף לה ואז היא הייתה מתקשרת
למשטרה ויוצאת החוצה וצועקת שהוא מרביץ לה. הייתה תקופה שרק לי
ולסבתא היה מפתח לבית, כי היא טענה, שהיא שומעת קולות בלילה
וזה כנראה סבא מתגנב החוצה בשביל בחורות. בכלל סבתא שרה לא
מסתדרת עם הרבה אנשים, כמעט עם כולם היא רבה. בעצם אני לא
מכירה בנאדם אחד שהיא באמת הצליחה לשמור איתו על קשר טוב. היא
תמיד מתלוננת על זה שאף אחד לא מתקשר כדי לשאול אם היא עדיין
חיה והיא, בכל יום הולכת למות. כל בוקר היא אומרת שבלילה כמעט
ומתה. סבתא שרה גם איתי לא מסתדרת. היא הייתה עוקבת
אחריי......פעם היה לי חבר שקראו לא דודו (למרות שסבתא לא
הסכימה שיהיה לי חבר, אפילו שהייתי בת שלוש-עשרה). סבתא לא
הרשתה לי להיות בבית של בנים, אז במקום לומר לה שאני אצלו,
אמרתי שאני יוצאת עם חברים לקניון. הייתי אצלו כמה שעות ורציתי
להודיע לה שאני מאחרת. התקשרתי הביתה ושכחתי שבבית יש שיחה
מזוהה. היא בדקה מאיפה אני מתקשרת והבינה שאני אצלו. כשחזרתי
הביתה התחלנו לריב. ניסיתי להסביר לה שהוא חבר שלי ושאני אוהבת
אותו, אבל כלום, לדבר איתה זה כמו לדבר לחומה.אצל סבתא שרה הכל
בשחור ולבן. אפילו שיהיה בוקר והיא תחשוב לילה, אז אין טעם
לנסות לשכנע אותה כי היא טועה. היא בחיים לא תשנה את דעתה. רב
הזמן היינו רבות כי אני מטבעי מנסה לחנך מחדש אנשים מבוגרים
ובגלל האופי הזה סבלתי רבות בחיי.כשהיינו רבות והייתי עושה
דברים שלא מצאו חן בעיניה היא הייתה קוראת לי זונה או שאומרת
שעכשיו היא מבינה למה אני לא מסתדרת עם אמא שלי וגם לא עם אשתו
של אבא שלי. זה אולי נכון שאני לא מסתדרת איתן אבל
למה לקשר את זה לכל דבר?מה כל כך מהר הגענו? חה! על השלט כתוב
בית-חולים לבריאות הנפש על שם יהודה אברבנאל. איזה צחוק, במקום
לכתוב שזה בית משוגעים, הם מייפים את זה
והופכים את המקום לאיזה בית הבראה.אני ואבא נכנסנו למיון והיה
צורך לחכות לרופא, אז
התיישבנו.הייתה שם נערה ממש יפה, גבוהה מאוד, רזה, שיער צבוע
לג'ינגי אדמדם,עיניים קטנות אבל
ממש מתאימות לפנים.לפי דעתי אם הייתי בן, הייתי מתה להזדיין
איתה. האמת שגם עכשיו לא היה מפריע לי אבל אני לא שוכבת עם
בנות שאני לא מכירה... אבא אמר
  "קייטי, אני מקווה שאת יודעת שזה מקום זמני. אל תתקעי כאן
להרבה זמן, אל תשארי בבועה הזאת." האמת, הבנתי את הרמז, כנראה
שזה יהיה יותר משלושה ימים ושוב פעם הרגשתי מרומה אבל למה אני
מתרגשת הרי זאת לא פעם ראשונה שמרמים אותי...
  "אני לא מתאשפזת!!!!!!!" צעקה הנערה. מעניין על מה היא
כאן...האמת שהיא לא נראית כמו
אחת שמתאימה לפה. היא נראית כמו הבנות האלה שכל הבנות בכיתה
מסתובבות סביבן. ואני כמעט בטוחה שכל הבנים בבית-הספר שלה רצים
אחריה כמו כלבים מיוחמים. האמת שזה לא יפה מצידי לחשוב כך אבל
היא נראית כמו אחת ששכבה עם מיליון גברים...
  "אאאאאאאממממאאאאא תגידי לבן זונה, מניאק (אבא שלה) שהוא לא
יאשפז אותי" היא צעקה כל
כך חזק שהאוזניים כואבות. לפתע נכנס שומר מה זה חתיך חבל על
הזמן רק חבל שאני שונאת את כל מי שקשור למקום המפגר הזה....
"מותק...יש לך סיגריה בשבילי?" היא שאלה את השומר כשהיא מלטפת
את החזה שלו.. והוא עם חיוך חרמן לגמרי אמר לה שכן ומיד הושיט
לה סיגרית מאלבורו. אוי כמה שהיא פרחה....אני כל כך שונאת את
סיגנון הדיבור הפרחי ובטח את ההתנהגות הזנותית....היא הרי
כנראה בקושי מכירה ת'בנאדם.
 "אבא, אני הולכת שנייה לשירותים" אמרתי ולקחתי איתי את
התיק.
 "סליחה, איפה השירותים?" שאלתי את אחת הפקידות והיא ענתה
לי.הייתי צריכה לעבור במחלקת השהייה כדי להגיע לשירותים אבל
למזלי לא נתקלתי באנשים מטורפים.בשירותים הוצאתי מהתיק דבק מגע
והתחלתי להסניף וגם קצת עישנתי...כשחזרתי הנערה נעלמה ואני
התיישבתי ליד אבי ונזכרתי ביום שאבא הכריז על גרושיו מאמי, הוא
אסף אותי מאימון באחלקרח (החלקה אומנותית על הקרח), התיישבתי
לידו באוטו והוא דיבר אליי כמו לאשה מבוגרת אפילו שהייתי רק בת
עשר. הוא הסביר את הכל כאילו הוא צריך אישור ממני להתגרש
מאמא.
הוא הסביר שהוא זמן רב חשב על כך וזה לא עיניין של רגע. הוא
אמר שהוא כבר לא יכול לסבול את היחס המזלזל של אמא כלפיו, שהוא
לא יכול להיות משרת שלה ולאכול אוכל קר כמו הכלבים בגלל שהיא
לא יכולה להזיז את התחת ולחמם לו אותו. זה שהיא משמינה ולא
עושה בקשר לזה כלום ושיום אחד בגיל צעיר היא תהפוך לנכה והוא
יצטרך לטפל בה. שהיא מבזבזת כסף בלי הכרה ולא משנה כמה הוא
מרוויח זה אף פעם לא מספיק והם תמיד במינוס 10,000 בבנק. אני
לא יודעת מה יש לצד של אבא במשפחה, כל הזמן בוכים שהם במינוס,
סבתא שרה נחשבת בכל חדרה לגברת מינוס כי היא תמיד בוכה שהיא
במינוס ושהיא לא מצליחה לכסות אותו. אבא אמר שלפני שהוא יתחתן
הוא יתן לי להכיר את ארוסתו, ואם היא לא תמצא חן בעיני הוא לא
יתחתן איתה. אבל למעשה את אשתו הוא נתן לי להכיר שבועיים לפני
שהם כבר קנו דירה, כך שהם כבר לא יפרדו.
היא הייתה כל כך רעה אלי שזה נורא. אישתו של אבא, מרינה, היא
אשה סנובית, שמרנית ו"בעלת תרבות". למה במרכאות? כי אולי היא
הולכת לתיאתרון ולקונצרטים, שומעת מוזיקה קלאסית, אבל לקרוא לי
זונה זהה לא בדיוק שיא התרבות. האמת היא, שלפני שאבא התחיל
לצאת איתה הוא שאל אותי אם כדאי לו להציע לה לצאת איתו, ומשום
שאני כבר הכרתי אותה מהמשרד שלו שמחתי שלפחות הוא ייצא עם
מישהי שאני מכירה, כך שיהיה לי יותר קל להסתגל. אבל אתם יודעים
איך זה. עד שאתה לא גר עם מישהו אתה לא באמת מכיר אותו. במשרד
היא נראיתה די נחמדה, ואפילו כשעברנו לגור בביתה בחולון היא
עוד הייתה בסדר, אבל מהרגע שעברנו לגור בבית החדש בלוד, היא
התחילה לעשות הכל דכי שאני ארצה לעזוב את הבית ושאבא ישתנה
ויהיה כמוה. לשנות את אבא זה היה די קל. דברים שבעבר הוא הסכים
עליהם כמו לעשות מסיבת פיג'מות, מהרגע שעברנו הוא לא הסכים כי
מרינה אומרת שהבית זה לא רחבת ריקודים ולא מועדון לילה. כל כך
רציתי לעשות את המסיבה, אז כדי לשכנע אותם ניקיתי את כל הבית
והכנתי ארוחת ערב. במקום להגיד לי תודה אבא צעק עלי שאני
תחמנית. אני נורא נעלבתי וכעסתי כי אני יודעת שאם מרינה הזאת
לא הייתה בתמונה הוא היה אומר תודה ומרשה לי לעשות מסיבה. גם
יום שישי אחד שהברזתי מביה"ס ונשארתי בבית (התירוץ שלי לאבא
היה שהשעון לא העיר אותי) אז כשיצאתי מהחדר אבא, מרינה ואמא
שלה, צילה התחילו לצעוק עלי שהווידאו נעלם ועוד כל מיני דברים
נגנבו וזה בטח אני העברתי לחברים שלי דרך החלון בשביל סמים.
בכלל, כל הפריצות שהיו בבית הם באשמתי! צילה גם שונאת אותי.
היא טוענת שאני אוהבת את אבא שלי יותר מדי ושאני אוהבת ושאני
אוהבת אותו כמו בעל ולא כמו אבא. זה אולי נכון שאני אוהבת אותו
אבל בטח לא כמו בן זוג! זה פשוט שיגעון להגיד דבר כזה! זה
אפילו מגעיל אותי לחשוב על זה. פעם אחת הייתי צריכה עזרה
במתמטיקה למבחן וידעתי שלמרינה יש תואר שני במתמטיקה, אז
ביקשתי ממנה שתסביר לי איך פותרים כמה תרגילים. היא הסבירה כל
כך מהר שלא הבנתי כלום אז ביקשתי שתסביר עוד פעם. היא הסבירה
בחוסר סבלנות ובמהירות אדירהכל כך ששוב פעם לא הבנתי. היא אמרה
לי שאני סתומה. גם בת מצווה אבא לא עשה לי, שלא לדבר על טיול
לאירופה שאבא הבטיח לי וזה בגלל המכשפה מרינה שאמרה שבגלל שאני
לא מנקה את החדר ושאני ילדה רעה אז לא מגיע לי. טוב, אולי לא
מגיעה לי בת מצווה או טיול, אבל אפילו מתנה הם לא הביאו לי!
היא תמיד הייתה אומרת לי לא לאכול גלידה מהקופסא כי יש עוד
אנשים שרוצים לאכול מהגלידה אבל לה מותר לאכול ריבה מהצנצנת.
אז יום אחד החלטתי להעיר לה שזה לא בסדר ושיש עוד אנשים שרוצים
לאכול מהריבה. מה לדעתכם קרה? היא פשוט צעקה שאני חצופה....אבל
הפעם אבא עמד לצידי. אבא ומרינה היו מבקשים שאם אני רואה כלים
בכיור, לנקות אותם. פעם אחת השארתי את הכלים כי רציתי ללוות את
מישל (חברה הכי טובה שלי) הבייתה ואמרתי לעצמי כשאחזור אני
אשטוף את הכלים. ברגע שיצאתי מהבית אבא ומרינה הגיעו והם ראו
את הכלים אז אבא צעק עליי. אז הסברתי לו שכשאני אחזור אני
אשטוף והוא חזר לצעוק שאני שוטפת כלים תמיד ברגע שהם מגיעים אז
צעקתי עליו שהוא נאצי. כן, מה הכל צריך להיות בזמנים מדוייקים
וברגעים שהוא רוצה? ובכלל מה זה משנה מתי, הרי בסופו של דבר
אני זאת ששוטפת ולא הוא. גם לחברות שלי מרינה התייחסה מגעיל.
פעם באה אליי אורית (ילדה מהכיתה) והיא הייתה קצת ביישנית אז
היא לא אמרה שלום או שלחשה שלום בשקט ואני לא שמתי לב, מרינה
התעצבנה עליה והתחילה לצעוק (כרגיל)
 "זה הבית שלי ולא של קייטי, מה את לא אומרת שלום לבעלת הבית,
תסתלקי מכאן!" אורית נעלבה ויותר לא באה אליי ובצדק אחרי ימים
שלמים שאני נמצאת אצלה ויושנת גם אני במקומה הייתי נעלבת אבל
זה לא היה בידיים שלי, אני הרי מכירה אותה שהיא מפלצת. בשיא
המריבות עם המפלצת הייתה המריבה השטותית בחיים שלי...
זה התחיל מזה שהיה את המבצע של קוקה קולה, זה עם האותיות על
הפקקים... היא אמרה שצריך ללכת לסופר או למרכז כזה ולקחת את
הפרס. ואני אמרתי שאורית אמרה שאפשר לשלוח אותם בדואר ולקבל את
הפרס. אז המפלצת פתחה את פיה ואמרה שאורית מפגרת ובכלל כל
החברות שלי מפגרות ושהחברים שלך הם המראה שלך. התעצבנתי והלכתי
לשבת במטבח (הוא צמוד לסלון בו לפני זה ישבנו). לחשתי לעצמי
הלוואי שתשרפי בגיהנום. אבא שמע את זה, התחיל לצעוק עליי שהוא
לא מוכן שילדה שמקללת את אישתו תישאר בבית. אז הלכתי לארגן תיק
בשביל לברוח מהבית. אבא בינתיים התקשר למשטרה כדי להתלונן על
איום לרצח ופתאום הוא ראה אותי הולכת עם תיק לכיוון הדלת אז
הוא זרק את הטלפון והרביץ לי חזק (כאילו הוא מרביץ למישהו
שבאמת מנסה לרצוח את אישתו), דפק לי את הראש על שידת הנעליים
שהייתה ליד הדלת, דחף אותי לחדר, החזיק בי בחוזקה והסתכל לתוך
עיניי כאילו הוא מנסה להראות כמה הוא עצבני. כולו היה אדום,
עיניים שלו הפכו מאפורות לירוקות ויצאו מחוריהן. הוא היה נראה
כמו השטן בעצמו שבא לקחת את חיי המגעילים. הוא הרפה והלך לנעול
את הדלת הראשית. אז הוא שאל:
 "לאן את מעדיפה לעבור? לסבתא שרה שנורא רוצה לקחת אותך או
לפנימייה? את לא תישארי כאן! אמרתי
 "אני רוצה לסבתא שרה" כי לפנימייה אני ממש לא רציתי. חשבתי
שפנימייה זה לילדים מסכנים ואני לא מסכנה!
כל הלילה בכיתי וחשבתי על מוות. לקחתי סרגל ממתכת כי זה מה
שהיה והתחלתי לחרוט על ידי השמאלית עד שנהיה אדום. קיוויתי
שירד דם אבל כמה שלא חרטתי זה לא היה מספיק עמוק.
 "בואו כנסו, בבקשה" שנינו נכנסנו לחדר קטן ובו היו שני
פסיכיאטרים, אחת ישבה על כסא מאחורי שולחן וההשני נשען על מיטת
חולים.
 "טוב קייטי, את יודעת למה את פה?" שאל הפסיכיאטר
והפסיכיאטרית התחילה לרשום כל מיני דברים.
 "נראה לי שאני יודעת, אני חושבת בגלל שבאתי מסטולית
לפסיכיאטרית המחוזית..."
 "כן, וממה בדיוק היית מסטולית?" שאל הפסיכיאטר.
 "מדבק" עניתי.
 "איזה דבק בדיוק?" שאל הפסיכיאטר.
 "דבק מגע" עניתי.
 "כן, ואת יודעת כמה הוא מסוכן?" הוא שאל.
 "כן, אני יודעת!" עניתי. ואז הפסיכיאטרית שאלה:
 "אז למה את מריחה אותו?"
 "כי זה כיף!" עניתי.
 "אז איך בדיוק לוקחים אותו?" היא שאלה. אז עניתי לה והיא
שאלה:
 "קייטי, את רוצה למות?" אמרתי לה שכן ובכיתי חזק, אבל הבכי
כאילו יצא ממישהי אחרת, כאילו לא אני זאת שבוכה. אחר כך יצאנו
מהחדר ושוב פעם היינו צריכים לחכות כמה זמן, אז בינתיים הלכתי
לשירותים כדי להסניף קצת ולעשן. כשחזרתי כבר הייתה אשה שבאה
לקחת אותי למחלקה, אז התחלנו ללכת אחריה. בדרך ראיתי שני גווני
נופים: מצד אחד פריחה של פרחים, דשא ועצים ומצד שני את האפור
והקלוף של הבניינים.
כשהגענו למחלקה הייתה דלת גדולה מפלדה בצבע חום קלוף.