פרח נעלמה, עמית אבד, שקעו להם בהיטלטלות סוערת,
הם נראו לאחרונה בין אדמה ושושנים, הפגינו אופקיות חיוורת,
הייתה אחת אותה אהב, איזו אהבה בוערת,
היא הייתה כמו ורד - יפה, קוצנית, אדומה כדם ומעוררת,

בפיה קראו לו גשם, היא לבלבה מבעד למגעו הקר,
שורשי אהבתם ארכו וגדלו, לבה אט-אט נשטף אל תוך נהר,
עד שעלתה לה החמה ואז גשם הפך קצת ממורמר,
ורד העדיפה מגע של אור, היא נבלה והוא הגביר את המטר,

הוא ראה בגבעוליה את הסתיו, היא ראתה אביב,
בעיניו היא נהייתה דואג האדומי, והוא דויד,
וכשהמודאגת האדמדמה שלו חדלה לחפוץ שוב ברביב,
הוא הטביעם יחדיו, זעק - "למענך אני מוכן קצת להקריב",

וכך בנשימתם האחרונה, פרח נעלמה, עמית אבד,
שותלי העצים ונוטעי הזרעים עמדו להם בצד,
אף אחד לא ידע, לא, אף אחד מהם לא יידע, אי פעם, לעולם,
שאת פרח סחף ילד העננים, ולא יחזירו לעולם...