זה ישן, כל כך מזמן, ועדיין מרגיש.
זה אף פעם לא יגמר...

אני רוצה סיגריה. אני רוצה לשבת על החוף בתל אביב ולעשן
סיגריה. עם בקבוק ג'ק דניאלס ביד.
אני רוצה קיטש כמו בסרטים. לשבת באמבטיה עם רגליים מוזהבות,
ונרות מפוזרים בכל מקום, כוס יין אדום, וספר טוב. להסתכל החוצה
מהחלון ולראות את אמסטרדם.
לדעת שזה פשוט.
לא להתגעגע יותר מידי. ולא לרצות את זה.
להיות אני.
ולמצות את זה. כלום לא זז. כמו לפני שנה וכמו לפני שנתיים,
כלום לא זז, והכל בזרימה איטית כזו... מים עומדים. הוא אומר
שהוא רוצה אותי, ואני יודעת שהוא רק רוצה זיון. נמאס לי.
זה כמו כרוניקה של מוות ידוע מראש. אין לאן לברוח. ואי אפשר
לצלם את זה. זה לא יעזור אם אני אכתוב את זה, או אפסל את זה.
אי אפשר לטעום את זה.
זה מוזר.
המחשבות רצות לי בראש, כלום לא מסודר. דפים ותמונות, מוזיקה,
צורות וצבעים. זה כמו מופע של אנדי וורהול, ואני על אסיד.
אי אפשר לישון את זה.

חמש דקות לפני המלחמה. מים עומדים ואני טובעת. ואולי זו תהום
וזה הגורל. וזה אוכל אותי מבפנים, וזו שתיקה מתמשכת. זה בשר
חשוף. ואין כבר אירוניה, אין כבר הומור.
לדעת שזו אני.
בלי ניסיונות להסביר, בלי שאלות מרחפות. זה קופי טייבל כשאני
שותה רק ויסקי.

זה מיותר.

ואי אפשר להבין את זה. מצב קיים. וזה בא מכאב, וזו יצירה לא
גמורה, זה פצע פתוח.
גרביוני רשת קרועים, ליפסטיק אדום ותינוקת בוכה. מצב רוח
פילוסופי. וזה אף פעם לא נגמר.
ורוצה רק לשבור את הכל, ולנוח מהחיפוש הבלתי פוסק למציאת
משמעות. לעשן סיגריה, ולהסתכל על הנוף. בלי מסגרת. להפסיק לנתח
את מה שברור מאליו.
להבין שכואב. לנשום אוויר. ולהוציא את הכאב הזה החוצה.