ילד של חורף, בן לסופה,
יודע הוא גשם גם ברק גם קרה.

שמיים שחורים, עננים מאיימים,
קפוא הוא הערב, אך בכל זאת יצעד.
מהלך הוא בשקט, ראשו כבר מורכן,
מלבד השמיים לבן העולם.

עוטה הוא מעיל אשר נתנו לו הוריו,
אך קרעים בו כעת, מריבות שהיו.
בנה לעצמו שריון של מתכת,
אך מה התועלת מול הכפור הנורא?
משרך הוא רגליו, קשה לו ללכת,
אך השלג נמשך, עד לאן? עד מתי?

ילד של חורף, בן לסופה,
יודע הוא גשם גם ברק גם קרה.

הדקות העוברות כמו פתיתי זה השלג,
כל אחת מיוחדת כמותה לא תשוב.
עם הרוח נישאות הן על פניו הן חולפות,
במערבולת רועמת מתוך שממת נשמתו.

הנה שב הברד, מוטח בגופו,
זעם קר, מחושב ושנאה לא מובנת.
חבורותיו הוא ישא, לצלקות יתווספו,
מוותר הוא מראש על מחסה, הקלה.
זה עונשו הוא חושב, אך מה החטא לא יודע,
אשמתו נעלמה מעיניו עד עתה.

ילד של חורף, בן לסופה,
יודע הוא גשם גם ברק גם קרה.

עקבותיו נמתחים  הרחק עד האופק,
עד לקיץ ינקותו הנשכח.
עתה שוב יורד לו השלג, ממלא עקבותיו,
את החום לא יזכור עוד, מגופו הוא ברח.

קפא הוא לבו הפוחד לאהוב,
נעצמות עיניו הנרתעות ממבט.
את היד שחיפש, שתתמוך- בו תחזיק,
לא מצא כי שלו בכיסיו עוד נותרו.
וכך על ברכיו הוא נפל, בשלג נרדם,
בגפו הוא צעד ובגפו נעזב.

ילד של חורף, בן לסופה,
יודע הוא שלג אך לא אהבה.