אני הולך ברחוב. ארבע וחצי בצהרים ובכל מקום מריחים את החורף
הזה.
היום לא ירד ממש גשם אבל בחוץ חשוך מדי, הכל אפור, הכל נראה
כמו ענן אחד מקופל.
בראש תקוע לי השיר הזה של אינשטיין, נו ההוא, 'יושב על הגדר'.
לא ממש שיר של חורף אבל אתם מכירים את התופעה הזאת, אתם שוכבים
בחדר עם הרדיו, בוהים בתקרה ועוברים ממחשבה על משמעות החיים
למחשבה על איך למחוץ את היתוש המעצבן הזה שחג סביבכם.
פתאום השיר הזה ברדיו ואתם מגבירים כדי לקלוט על מה הזמר בחר
הפעם להתפלסף כי העולם הזה לא מספיק מורכב גם ככה.
החדשות קוטעות את השיר וכשמדווחים על עוד פצוע קשה שמת בפיגוע
האחרון אתם מוצאים את עצמכם כבר מחוץ לבית, לקחתם מעיל ואין
לכם יעד של ממש, סתם להסתובב, ורק השיר הזה- שלפני דקות ספורות
היה ברדיו- תקוע לכם בראש.
אני פונה בשביל הזה, המשובץ אדום לבן ומוקף בדשא, וכשכבר רואים
את הכביש אני מבחין במישהי שנראית כמו נועה. אני הולך קצת יותר
מהר תוך כדי ניסיון להבין אם באמת אני רוצה לראות אותה כרגע.
הרי ברגע שהיא תראה אותי אני אגיד לה שלום, אבל השלום שאני
התכוונתי אליו יתפרש אצלה כמן סתם שלום בנימה מעצבנת. היא תגיד
לי שלום בחזרה ואפילו תחייך, כי היא אדם כזה שמחייך כדי להרחיק
אנשים, כדי שלא ישאלו מה כואב לה. ניסינו, יותר מפעם אחת
ניסינו לדבר ממש כמו פעם אבל זה אף פעם לא הלך.
בהתחלה כנראה באשמתי, אבל לא יכלתי להתנהג אחרת ועכשיו כנראה
יותר בגללה אבל בעיקר בגלל שנינו. זה לא ילך יותר. ובכל זאת,
אני מחליט להתקדם אליה, מעיף את העשן של הזה שעקף אותי כרגע עם
הסיגריה שלו. אני שונא סיגריות, אני אף פעם לא אבין אנשים
שמעשנים. יש שאומרים שהכל עניין של פוזה אבל לדעתי לא פוזה ולא
לחץ חברתי. שטויות, הכל שטויות. אז למה מעשנים? לא יודע, באמת
שאני לא יודע.
נועה משחררת את השיער הג'ינג'י החלק שלה מהגומייה ואני מסתכל
עליה. אני שולח יד ונוקש לה על הכתף, היא מסתובבת אליי.
במבט רגוע היא מביטה בי ולא מוזר לה בכלל ששנינו שותקים ושלא
אמרתי שלום במלים.
"נלך?" אני שואל אותה. "נלך?" היא משיבה לי בשאלה וממשיכה את
שאלתה "נלך לאן?" "בואי פשוט... פשוט נלך" אני עונה.
לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי כל פעם מחדש. יש בה משהו,
בנועה, שלא עוזב אותי וכמה שאני לא אנסה להתנתק מזה ולהגיד
שבינינו אין עוד סיכוי לשום קשר שפוי (ולא ששפיות זה התחום
שלי) אני תמיד אהיה חייב לחזור לשם, למרדף אחר התיקון שמסרב
להתקיים. יש לה הבעה שאומרת "מה הטעם? זה במילא לא ישנה שום
דבר." אבל היא מחליטה להצטרף אליי ואנחנו הולכים.
אני מישיר מבט קדימה והרחוב נראה כאילו לפתע התרוקן, ככה, בבת
אחת. או שאולי זה אני שפשוט מרוכז בנועה, ורק בנועה ומעלים את
כל השאר, את כל מה שמיותר סביבנו.
הכל נראה כמו תפאורה באיזה סרט: העמודים, החנויות שפתוחות
למרות שאף אחד לא יקנה היום כלום כי כולם מרותקים בבית לסרט
אחר שמורכב משלוליות של דם ומספרים, מספרים בלי סוף.
בעצם זה לא ממש סרט אלא יותר סדרה עם פרקים. ואין לי מושג כמה
עונות יש לסדרה הזאת, מתי ואיפה יצלמו כל פרק ולמה.
אולי רק הבמאי, ההוא ששוכן מעל העננים (או זה מה שאומרים
לפחות) יודע, למרות שהשחקנים בסדרה הזאת הם קצת מוזרים, קראתי
פעם שהם לא ממש שואלים אותו מתי להגיע ואיך להתלבש ויש להם גם
נטייה מעצבנת לתעתע בנו ולגרום לנו להטיל ספק- מי הגיבורים של
הסדרה? מי הרע? מה מייצגים הבגדים הירוקים?
אני תוהה מתי נועה תסתכל עליי ומתי נדבר והלולאה שהיה לה סיכוי
להישבר הפעם תתחבר שוב ותחזור על עצמה וכחלק בלתי נמנע מכל
הבלגאן אני אתייסר וכעבור איזה חודש או חצי שנה או משהו אני
שוב אפגוש את נועה באמצע הרחוב ואעבור את הכל שוב מחדש, כמו
מחזור אינסופי, כמו אדם שאין קץ לגלגולי החיים שהוא עובר למרות
שהוא מזמן יכל להפסיק את זה.
"יודע משהו?" נועה שואלת כשאנחנו מגיעים כבר לטיילת. "נועה,
אני לא מוכן לעבור את זה שוב." " את מה?" "את זה, כל הדבר הזה
ש.." אני נעצר לרגע ומביט בה. היא פשוט חשובה מדי.
"יודעת מה? בואי פשוט, פשוט לא נדבר בינתיים, פשוט נהיה כאן
ביחד ולא נדבר." נועה מהנהנת בראשה כמבינה והיא מבינה, אין לי
ספק שהיא מבינה. הרוח הולכת ומתחזקת ככל שאנחנו מתקרבים יותר
ויותר אל הים. אבל זה לא מרתיע אותנו, אנחנו מתקדמים עד אחרי
המחסום ושבים אל המקום שתמיד היה המקום "שלנו". מקום נחמד,
בירידה למטה, אחרי הדשא והחול, יש שם סלע ענק שנוח לשבת עליו,
הוא לא ממש על שפת הים אבל כן נמצא על החוף. נועה מחכה שאני
אעלה ראשון על הסלע ואתיישב ואחר- כך מתיישבת גם היא.
היא לא פמיניסטית, רק חושבת שטיפשי קצת שאדם שהיה לפניה ייתן
לה להיכנס ראשונה וכנ"ל לגבי אדם שייתן לה להתיישב ראשונה.
לאדם שיפתח לה את הדלת היא תסביר שהיא מסוגלת לבד וכשמישהו
יגיד לה שככה זה בחברה שלנו ושככה זה צריך להיות היא תחשוב
עליו שהוא מקובע במחשבות שלו ושהוא פוחד לנסות דברים חדשים.
אבל היא לא תטרח להגיד לו את זה כי זה לא ממש חשוב לה.
אני מסתכל עליה, כל- כך עצמאית  כמו שהייתה מאז ומתמיד.
במחשבות שלה, ברצונות שלה.
לפני שנה היא הייתה רק בת 16 והחליטה שהיא נוסעת, סליחה שאנחנו
נוסעים, לאוסטרליה, לבד.
אני זוכר את היום הזה כל- כך בבירור. היינו בחדר של נועה והיא
התעסקה עם המפה שתלויה לה על הקיר, מפה ענקית כזאת כמו בסרטים
עם נעצים כחולים שמסמנים יעדים שהיא רוצה לעבור ואדומים שהיא
כבר עברה. "אוסטרליה," היא אמרה כשהסתובבה אליי "זה בהחלט היעד
הבא שלי."
"לדוד שלי יש חווה באוסטרליה" אמרתי לה ונזכרתי בתקופות שהוא
היה מבקר אותנו כאן בארץ, מאכיל אותנו בכמויות עצומות של
שוקולד ומספר על הסוסים החדשים בחווה. "באמת? לא ידעתי את
זה."
היא אמרה ונראתה כאילו נכנסה לאיזו בועה משלה. "אנחנו חייבים
לנסוע, אתה ואני, בתחילת חודש הבא." "את מטורפת ילדה."  "מה?
תודה שהיית רוצה לבקר אותו שם." "מאיפה יש לך כסף לזה עכשיו?"
"אני אעבוד, כמו שאני עושה תמיד." "אוסטרליה..." מלמלתי. "הרי
אתה יודע שאתה רוצה" היא אמרה בקול מתגרה."אה כן? חכמולוגית"
"כן" "יודעת מה עוד אני רוצה?" "מה?" זרקתי עליה כרית. נועה
רצה לצד השני של החדר, לקחה כרית והשליכה עליי בחזרה. היא פגעה
במפה שכמעט נפלה, נועה רצה בחזרה כדי לתפוס ונדקרה מאחד הנעצים
שנפלו. "אאוץ'!" היא צעקה. "כואב?" הסתכלתי באצבע המדממת שלה.
"לא, שטויות, אני רק אלך לשטוף" "תביאי לי" "מה?" היא לא הבינה
למה התכוונתי. "בואי לכאן" היא התקדמה אל המיטה שעליה ישבתי.
לקחתי את האצבע שלה והרכנתי ראש לעברה. "אתה לא עומד לעשות את
מה שנראה שאתה עומד לעשות!"
"מה נראה שאני עומד לעשות?" "ים!" פתאום הבנתי עד כמה קצר השם
שלי, קצר אבל מלא משמעות.
היא הזיזה את האצבע אחורה. שנינו צחקנו. "בואי לכאן". חטפתי
אותה והושבתי אותה לידי. היא נראתה כל- כך זורחת וזה היה נראה
כל- כך מתאים וכל- כך נכון. נישקתי אותה.
טעות גדולה, ענקית, הטעות של חיי.
אחרי חודש באמת היינו בחווה של דוד שלי באוסטרליה. היה פשוט
מדהים. את רוב הזמן בילינו ברכיבה על סוסים ובטיפול בחיות שם.
יום אחד דוד שלי היה צריך לנסוע והיינו רק שנינו כל היום
בחווה. נועה ישנה עד מאוחר באותו יום ואני התעוררתי קצת אחרי
הזריחה. שוב פספסתי אותה, לעזאזל. אבל היות שכבר קמתי החלטתי
לטייל קצת. לבשתי מכנסיים ולקחתי את המחשבות שלי לטיול. היה לי
נחמד דווקא, אני מאוד נהנה מהשקט. כשחזרתי נועה עוד ישנה.
הבטתי בה, כל- כך שלווה בשנתה. חשבתי עלינו ועל איך אנחנו באמת
מרגישים. לא הצלחתי להגדיר את הרגשות שלי. אולי בכלל לא רציתי.
הלכתי להכין ארוחת בוקר ואחר- כך התיישבתי מתחת לאיזה עץ, מוקף
בדובי קואלה שרק נולדו בערך שבועיים לפני. קראתי ספר עם כל
מיני "אמרות כנף", ציטוטים וכדומה. לפעמים זה טוב להרהר כך
בדברים רחוקים, לא רחוקים. כששמעתי אקורדים רצופים מרכיבים שיר
ידעתי שנועה התעוררה. נכנסתי לאסם והבטתי בה- כל- כך יפה שזה
מפחיד. היא פורטת על המיתרים בעדינות כמו מלאך שפורט על
חלומות. השתוקקתי לצייר אותה, השתוקקתי לה.
"בוקר טוב" היא אמרה והמשיכה לנגן בגיטרה. התקדמתי לעברה
והתיישבתי לידה. "ישנת טוב?" שאלתי.
"ישנתי מצוין". מדהים עד כמה היא אהבה לנגן. זה הדבר הראשון
שהיא עושה בבוקר והדבר האחרון שהיא עושה  לפני שהיא הולכת
לישון בכל ערב. בכל ערב למעט הערב ההוא. היה חם באותו יום לא
פחות משאר הימים שהיינו שם, אולי אפילו חם יותר. הסתובבנו רוב
הזמן בגופיות ומכנסיים קצרים. לפעמים גם על הגופייה הייתי
מוותר מרוב חום.
לקראת הצהרים נועה ואני יצאנו לסיבוב עם הסוסים. היה כל- כך
כייף וכל- כך משחרר שלא שמנו לב איך הזמן עובר במהירות עצומה
וכבר חדרנו קצת לעבר הלילה. נדמה היה שככל שרכבנו רחוק יותר כך
רק רציתי יותר ויותר שנעצור ושאני אוכל להתקרב לנועה ולנשק
אותה שוב. היא הרגישה בזה. בהתחלה הייתה קצת מבוהלת, אני יודע
לפי איך שהיא רכבה רחוק ממני ובטח גם נכנסה לויכוח מוסרי עם
עצמה כמו שהיא תמיד עושה. מתסבכת את המחשבות שלה עד שנדמה
שמשהו בתוכה עומד להתפקע. אבל היא השלימה עם זה, היא רצתה בזה
לא פחות ממני. חזרנו לאסם. התיישבנו והבטנו אחד בשניה. נועה
נישקה אותי. המלאך בעל השיער הג'ינג'י החלק נישקה  אותי.
העברתי את ידי על פניה והחלקתי אותן לצווארה. נועה כרכה ידיה
סביבי וליטפה אותי בגב. היא עלתה לאזור הצוואר ואני בעדינות
התחלתי להפשיט את הגופייה שלה. בהתחלה רק שיחקתי עם הכתפיות,
אולי בכל זאת יש מקום לספקות. אבל נועה הסירה כל צל של ספק
כאשר היא ירדה מהצוואר, ליטפה לי את הבטן והמשיכה לרדת אל
המכנסיים. היא ליטפה אותי ואני אותה. לא היה שם שום תירוץ
ילדותי שעומד מאחורי זה. לא הייתה שום הסוואה ולשנינו היה כל-
כך ברור מה אנחנו עומדים לעשות. שכבנו, לא עשינו אהבה, שכבנו.
אני תוהה אם בכלל אפשר  לעשות אהבה. איך שני אנשים יכולים
ליצור אהבה? נדמה לי שהרגש הזה הוא מעל לכל, רגש ששום מונח
מילולי לא יוכל לתאר.
אבל אני אהבתי את נועה. ואני עדיין אוהב. לא כחברה, בוודאי שלא
כאחות אבל אני פשוט אוהב אותה, ועם
ההגדרות אני לא מתעסק. גם נועה לא, למרות שזה קשה לה.
נועה אמרה לי שעד אותם רגעים היא לא ידעה עד כמה קרובים יותר
נוכל להיות, יותר ממה שכבר היינו
מלפני שחלקנו כל חלק בגוף שלנו בערך. נשארנו מחובקים כמה שעות
אחר- כך, עד שנרדמנו.
באמצע הלילה נועה התעוררה, כנראה היא שמעה את המכונית של דוד
שלי, שחזר. היא נתנה לי נשיקה ואמרה שנוח לה יותר לישון לבד.
היא הלכה למיטה השניה.                                      
               בבוקר היא ניגנה בגיטרה את 'Losing My
Religion'
של REM, בין היתר, ואני הלכתי לעזור לדוד שלי.  התנהגנו באותו
היום באופן לא שונה במיוחד משאר הימים. אבל ראיתי שאצל נועה
משהו השתנה. היא שוב נכנסה לאחד מאותם ויכוחים מוסריים עם עצמה
רק שהפעם היא החליטה להדחיק את זה. היא קברה את אותו לילה כל-
כך עמוק בלא מודע שלה שאפילו בהיפנוזה לא היו מצליחים להוציא
את זה ממנה. בהתחלה היינו מדברים בכנות ובאותה רמת פתיחות שבה
דברנו מאז ומתמיד. אבל עם הזמן זה הרס אותה. היא הרגישה כל- כך
אשמה והמצפון שלה לא הניח לה לרגע. זה יצר איזשהו קרע בנינו
והתחרטתי על כל רגע ורגע באותו לילה.
ועכשיו אני מביט בה- בדיוק אותה נועה כשהייתה. "זה יהיה בסדר,
אתה יודע..." היא אומרת לי ומביטה בים.
"את חושבת?" "אני יודעת. היה לך מקודם את המבט הזה. שנינו
יודעים טוב הרי שמתישהו זה חייב להסתיים ושמתישהו הכל יהיה
בסדר. אני אהיה נועה, ואתה תהיה ים." פתאום מתנגן לי בראש השיר
הזה של
יזהר אשדות- 'נועה של הים'. נועה יודעת כי דברנו על השיר הזה
כל- כך הרבה פעמים, על כמה שהוא מסמל אותה.
'לפעמים צוחקת ככה סתם
 היא פשוט כזאת... נועה של הים'
נועה שרה וצוחקת ואני לא יכול שלא לצחוק איתה.
'מסביב שמיים, ועולם, ובאמצע נועה- של הים' נועה ממשיכה לשיר,
מביטה בי וצועקת:
"אחרון למים משלם על הגלידה!" היא רצה למים ואני אחריה. אחר-
כך בטח ניסע ליפו ואני אקנה לה גלידה בטעם שוקולד תפוז. היא
אוהבת, אבל כבר לא מתעסקת עם הגדרות.