ישבנו בדשא כהרגלנו, חייכנו. שתינו קצת, התמסטלנו מריח הטבע
(או שזו הייתה השפעת האלכוהול).
עם כל כמויות הצחוק האדירות שתקפו אותי ועם כל הדמעות שירדו לי
כתוצאה מהצחוק-הבחנתי בו...
המרחק ביני לבינו היה עצום. לא רק המרחק הפיזי, כי אם הנפשי...
הריגשי.
אך עם כל המרחק הארור הבחנתי בו.

הבחנתי בחיוך המקסים שהציף את פניו, בגוף המדהים שכל כך אהבתי
לחבק...
הבחנתי בו.
רציתי לגשת אליו אך פחדתי. משהו בתוכי קרא לי לעצור בכל פעם
שרק ניסיתי לקום. אולי זו הייתה השפעת האלכוהול שהפכה את
הרגליים שלי לכבדות, אולי זה היה הלב שלי שפחד מדחייה... אבל
משהו בי קרא לי להפסיק לנסות לקום.
נעצתי בו מבטים ארוכים, ממושכים. לא יכולתי לקום.
שיחזרתי במוחי את אותם הרגעים שהחיוך הזה השתרע על פניו
כשחיבקתי אותו, שיחזרתי במוחי את הרגעים בהם הגוף הזה היה קרוב
אליי.
המחשבות שלי לפתע נקטעו. כן, נרדמתי.

למחורת בבוקר התעוררתי על הדשא, מכוסה בשמיכה שלא ראיתי
מימיי... בטח מישהו עבר בפארק והבחין בי רדומה על הדשא ועשה את
המצווה הטהורה-הביא לי שמיכה.
קמתי מהדשא והתחלתי להתהלך לכיוון ביתי. היה לי האנג אובר
נוראי, הרגשתי כאילו חבורה של גמדים חוגגים בתוך ראשי הקט.
הדרך נראיתה לי ארוכה, הרגליים שלי כאבו במיוחד.
הגעתי לביתי. אמא חיכתה לי, בדיוק כמו שתיארתי לעצמי. היא החלה
עם החקירות הבלתי פוסקות: "איפה היית? עם מי היית? למה את
חוזרת רק עכשיו? איפה בילית את הלילה? מה עישנת? שוב עישנת?
שוב שתית? מה עשו לך? למה את נראית כ"כ חיוורת"?
ואני כחירשת, עולה לחדרי מבלי לענות על אף אחת מבין כל השאלות
הארורות. נרדמתי שוב.
קמתי לקראת הערב של אותו היום... בדקתי בלוח השנה מה התאריך...
"ממ... ווסת..." מלמלתי.
היום, חודש מאז קיבלתי לאחרונה... אני צריכה לקבל.
הידקתי את התחבושת ההגיינית אל התחתונים והתלבשתי.
הלכתי לרוני, המניאקית שעזבה אותי בפארק הציבורי אתמול בלילה.
כשהגעתי לביתה של רוני היא נראיתה מבוהלת... "מה עשו לך"? היא
שאלה במבט תמים.
"לי? תגידי, את מטורפת? לאן נעלמת לי אתמול בערב"? החזרתי
בשאלה.
"חמודה שלי, את זו שנעלמת" היא רטנה לעברי.
"אני??? מה קורה פה???" התחלתי לצעוק והצעקות דעכו כשרוני אמרה
שההורים שלה ישנים בחדר הסמוך.
"את רוצה להגיד לי שאת לא זוכרת כלום"? היא שאלה בשקט.
"לא... חשבתי על דניאל ונרדמתי". אמרתי בשיא התמימות.
"חמדתי, את הלילה את בילית עם דניאל" היא אמרה.
"אה כן? אז איך את מסבירה ת'עובדה שמצאתי את עצמי ישנה בפארק
שלנו מכוסה בשמיכה"? תקפתי שוב.
"המניאק נתן לה לישון בפארק" היא מלמלה וחשבה שלא שמעתי. כן,
המניאק נתן לי לישון בפארק. הלוואי שמישהו היה אומר לי מה קרה.
אני מרגישה רע, לא יודעת מה קרה, אני באה לחברה הכי טובה שלי
ותוקפת אותה והיא באה ואומרת שבעצם ביליתי את הלילה עם דניאל.
האקס שלי... מה הולך פה?
חזרתי הביתה, הרגשתי רע מידיי כדי להישאר בבית של רוני. רציתי
לשוחח עם מישהו, רציתי לבכות, רציתי להיות לבד... רציתי
להתפרק, רציתי שיקשיבו לי.
"אמא... אני לא יכולה יותר... לא יכולה" אמרתי והרגשתי את
הכדור בגרון - המלא בדמעות שמאיים בכל רגע להתפרץ...
"רז, את לא מספרת לי מה עובר עלייך, מה את רוצה שאני אעשה? איך
את רוצה שאני אגיב? אני אוהבת אותך, אני רוצה לדעת עלייך הכל,
את לא משתפת. כל היום עם החברים האלה שלך... אולי תשתפי
אותי"?
"כן, אולי את צודקת. אני לא משתפת. את לא מראה התעניינות. את
כל הזמן בעיסוקים שלך. כל הזמן בחיים שלך. וכשאת מראה
התעניינות זה רק מתוך דאגה אימהית, עאלק". עניתי.
אמא נראיתה פגועה, אולי כועסת. לא היה אכפת לי ממש... כן, אני
אולי מגעילה, אבל באותו רגע זה לא הזיז לי.
חזרתי לעיסוקים שלי. למדתי קצת למבחן במתמטיקה, המקצוע שאני
הכי שונאת בעולם. המספרים התבלבלו לי והרגשתי שאני לא יכולה
יותר. התיישבתי מול המחשב וכתבתי. זה מה שאני תמיד עושה כשרע
לי.
סיימתי לכתוב והדלקתי את המערכת סטריאו שלי ושמתי את הדיסק הכי
טראש בעולם - כזה שאני שומעת רק שחרא לי.
"אוסף שירי אהבה רומנטיים" - עד לאן הקיטשיות יכולה להגיע?!
תוך כדי ההאזנה לדיסק צלצל הפלאפון.
"רזושקה..." מיד לפי המילה הזו, זיהיתי. דניאל. הוא היחיד שקרא
לי רזושקה.
"כן דניאל" עניתי בתוקפנות.
"רציתי להגיד לך שהיה לנו סקס מדהים אתמול בלילה". הוא אמר.
"מה??? איזה סקס??? אתה רוצה לשגע אותי???" אמרתי בצעקות מבלי
להתחשב במי שישן אצלי בבית.
"נו במ'ת... אל תגידי ששכחת. גרמת לי להיות הבן אדם הכי
מאושר... איך שצעקת..." הוא אמר.
"דניאל, הייתי קצת שיכורה, אני לא זוכרת שומדבר ממה שאתה
מספר." ניסיתי להשמע רגועה.
"לפחות זה היה מוגן?" שאלתי בתמימות.
"נראה לך? ביקשת שזה יהיה בלי הגנה... כדי שתהני יותר" הוא אמר
בגיחוך קל.
"דניאל... ביי" אמרתי בעצבים וניתקתי.
צלצלתי לרוני וסיפרתי לה הכל, נמנעתי מדרמות מיותרות. לא
בכיתי. לא התבכיינתי. סיפרתי לה את זה כאילו שאני מספרת לה
איזה פרק בתנ"ך. ככה. יבש. בלי רגשות. כאילו שאני מדברת על
איזה סרט שראיתי ולא על החיים המסריחים שלי.
השיחה נותקה. קבענו להיפגש כעבור ארבעה ימים בסופרפארם, המטרה
- בדיקת הריון... למה ארבעה ימים אח"כ? רוני סיפרה שהיא קראה
באחד הספרים שהזרע נקלט תוך שלושה-ארבעה ימים בגוף האישה...
הגענו לסופרפארם - ארבעה ימים מאוחר יותר, 9.30 בבוקר. כמו
שסיכמנו. בדיקת הריון אחת. הרבה לחץ. הרגשתי איך הכל מסתובב
סביבי, איך רוני מסתכלת עליי במבט אחד. בלי להוציא מילה. המבט
שלה אמר הכל.
לפעמים אני מעדיפה שהיא תגיד משהו ולא תתקע בי ת'מבטים שלה.
רעדתי. פחדתי. הבדיקה נקנתה.
נכנסנו לשירותים בבית של רוני, אף פעם לא הרגשתי כל כך מוזר.
הנחתי את הבדיקה על גב האסלה. פתחתי את הבדיקה בעדינות. רוני
הקריאה את ההוראות. שלב אחרי שלב. ברעד ובפחד עשיתי הכל. בדיוק
כמו שהיה כתוב. השלב האחרון היה המרתיע ביותר, המפחיד ביותר,
המכריע ביותר.  סיימתי את הבדיקה. זהו, עשיתי אותה. דקות
ההמתנה נראו לי כמו נצח. חיכיתי. הנה, זה עובד. פס ורוד חזק.
חיובי.
הרגשתי כאילו חרב עולמי.
כך הצטרפתי גם אני לאגודת ה"כן, גם לי יש תינוק בבטן בגיל 17".