אני עוד זוכר איך הכל היה ירוק והכאב היה אתי עוד מתקשר,
על כל מכה הייתי גונח, ועל כל צרה, לי נאנח,
עיני עוד ידעו להרטיב את לחיי ולהשפיל מטה מבט,
משהו קרה עם חלוף השנים
היום אני צובט את עצמי ומכה בקיר רק בכדי לחוש כאב זעיר
היום הכל שקוף מבחינתי והלב כבר לא זה השוקל את המעשים
רע לי כי אני חושב שהורע המצב, ונעצב אני כי אינני עצוב,
מחפש אני את העונשים ולפעמים שמח כשרע לאחרים,
לא אומר שהכל אבד, אך בלילות הם מגיעים,
תחילה המקום ואתו מגיעים האירועים ומאחוריהם דואג הזמן
ששום דבר לא יפוספס.
את החומה מסביב הם לאט בונים,
יד ביד הם שמים ונגדם לא אוכל
להציץ מעל נהיה יותר קשה, והצלילים לאט נחלשים,
ואני מרגיש חסר אונים, אפילו לה, כבר לא יכול להעניק
השירים באמתחתי מתמעטים ואני צועק לי מרחוק אבל לא שומע את
עצמי.

נובמבר, 2002