תמיד התחת שלי היה מקור גאווה. עוד בתור ילדה קטנה הייתי ילדה
ממוצעת עם עכוז מושך תשומת לב.
הייתי הולכת והוא היה הולך איתי, הייתה לי ולו מעין הליכה
מיוחדת. אפשר לומר שהייתי דיי מרוצה ממנו, לא עשה בעיות ונכנס
למרבית המכנסיים ולכל החצאיות.
יום אחד בכתה ט' באמצע שיעור חינוך, התוכחתי עם איזה ילד על
פוליטיקה, תמיד דאגתי להשמיע את דעתי, והוא בלהט הויכוח אמר לי
"מה את בכלל מבינה י'תחת גדול" בהתחלה הכתה השתתקה, מן שקט,
שלא היה בה מאז שהמנהלת באה לכתה חודשיים קודם. אחר כך, ואני
נשבעת שהמורה התחילה את זה, נשמע מן גיחוך  שהתגבר והתגבר
לצחוק גדול, מהמבוכה גם אני צחקתי. ואחריי בערך שבוע גם דיברתי
עם הילד הקרימינלי שעשה לי את זה, נו ילדים שוכחים מהר. אבל
איך שהוא, שנים אחריי, עדיין תקוע לי המשפט הזה בראש, או בתחת
לא יודעת איפה. פגעו בתחת שלי, שלפני היה מקור למשיכה ופתאום
ברגע אחד בכתה ט', הפך למקור של בושה. מאז לא ממש הסתדרתי אתו
, עם התחת, כל הזמן אכזב אותי לא נתן לי מנוח, נדמה היה שלעכוז
המדובר לא נוח בגוף שלי, לא נכנס למכנסיים וגם לא לרוב
החצאיות, אפילו בלילה כבר לא היה לי נוח לישון עליו. עד שהיום
אחד הבנתי את סוד הדברים, הבנתי איך אחוריים, ממושמעים בהחלט,
שלי לא מסתדרים איתי, הם חיפשו נקמה. כן נשמע מטורף וחסר בסיס
אך התחת שלי לא היה מוכן שאני אצחק לנוכח כינויו "גדול" הוא
רצה שאגן עליו, שאעמוד על תכונותיו ואזכיר את זה שהוא שירת
אותי נאמנה, הבנתי שאכזבתי אותו. שנכנסתי לשנות העשרים
המוקדמות שלי קלטתי שאני צריכה למצוא את מקור הבעיה ולהחזיר
לו, לילד ששם את התחת שלי ללעג, חיפשתי את שמו בספרי טלפונים
ובסוף מצאתי, קראו לו רמי וייס, עו"ד. הגעתי אליו למשרד מצוידת
בעכוז הפגוע ובהרבה אמביציה להחזיר לו על היום הנוראי ההוא. לא
ממש ידעתי מה להגיד, רק ידעתי שאני חייבת להגיע לשם ולפגוש את
העו"ד הדגול. נכנסתי למשרד ושם ראיתי בחור קירח, נמוך וכרס
ענקית קישטה את גופו שדיי מזכיר פריג'ידר. היו לו עיניים קטנות
שאפשר לומר שהוארו בכניסתי לחדר, הוא היה נרגש. לא יכולתי
להגיד מילה בקשר לתחת גדול הממדים שלי שנראה פתאום כל כך קטן
עד כדי העלבה. תחילה גמגמתי לנוכח הגמד החמוד שעמד מולי, שסביר
להניח שלא גבהה אפילו סנטימטר מכתה ט', המצאתי איזה תרוץ שאני
מחפשת יעוץ משפטי, היה נדמה לי שהוא התאכזב מעט, אולי זאת
הנקמה שלי.
מהר יצאתי החוצה, ליטפתי את התחת שלי ביקשתי סליחה והמשכתי
ללכת עמו מאוד מרוצה. נדמה לי שרק ביום הזה השלמנו סופית.