הפנים הלבנות שלו רעדו מקור, הצבע האדום שהמאפרת מרחה לו על
הפה ומסביב לעיניים החל לנזול מטה, נסחף עם תנועות הגשם שירד
עליו מגבוה. ככה זה עם ליצנים בחורף. קר להם, ועצוב.
הם מתחבאים מאחורי מזג האוויר, ואיש אינו מסוגל להבדיל אם
הטיפות שעל הלחי הן מתנת הגשם או יצרת הפאר והרגש שלו עצמו.
וזה הרבה יותר נוח בצורה הזאת, כי ליצנים במהותם הם אנשים
עליזים, מחייכים ושמחים, ואם פתאום נבין שזה לא כך באמת, סדרי
עולם עלולים להתהפך.
כך שזהו הפתרון היעיל ביותר, מבחינת ביטחון העולם כמובן, משום
שמבחינת הליצנים כלפי חוץ הכל בסדר אך מבפנים ,בתוך העולם
הפנימי שלהם, זה שבתוכו נמצא כל מה שהם מרגישים- התחושה היא
בודדה, שאיש אינו יודע ומבין, שאין אני מי לי, רק אני לי. וזה
בהחלט לא מספיק.
ועם זאת, אפילו אז לא תשמעו אותם מתלוננים, הם מבינים את
תפקידם ואת חשיבותו לקיום הסדר ההגיוני בעולם, אותו הסדר
שמחנכים אותנו אליו מן הילדות. וברור להם שהם לא המקריבים
היחידים כאן, הרי גם המכשפות המאוהבות אינן מסוגלות להביע
רגשותיהן, כנ"ל לגבי הנסיכים ההומוסקסואליים שנאלצים לחיות
בשקר, והמפלצות שבתוך תוכן הן יצורים אדיבים ונחמדים כל כך, אך
לצערם נגזלה מהם המותרות שבלהתנהג בצורה הזאת, הכל כמובן למען
הסדר העולמי.
ככה זה שאלוהים הוא חולה ניקיון וסדר, רק חבל שמרוב עצלנות הוא
מטאטא את הכל מתחת לשטיח.


-כמעט 3 שנים אחרי שנכתב, בוחרת להקדיש את הקטע הזה.
איתמר- פשוט כי באופן לא ברור, זכרת אותו גם כשאני נעלמתי.