מהלך בין מסדרונות בית הספר, הרוב לא יודעים את שמו
מחשבותיו נעות בין תקווה להריגה.
תקווה, אשליות ופנטזיות בעולם מלא אהבה, מעבר לדימיון.
הריגה, לשנוא, לרצוח ולמות, רק לא להמשיך לסבול.
בהפסקה הבאה הוא כבר ילך הביתה, לחסוך את מבוכת השוטטות
במסדרונות.
ובבית - יאכל, ישתה ויזיל דמעה על עוד שנה של בדידות.
כי כשהכאב בלב גובר ודוקר, צריך רק להרטיב את הכר וזה עובר.

בינתיים, בבית הספר - מלאכית אחת מחפשת אותו.
היא רזה וגבוהה, לבושה בלבן, שערה האפיר מזמן אך כעת צבוע הוא
בשחור.
דואגת היא לו עד מאוד
פן יקרוס ויחרוץ גורלו
אך לא ! למות הוא לא יוכל, לא בצורה כזאת.
ונפשו הדואבת תחיה גם בסבל ובעינויים רבים.
לו יכול היה להגיד לה שלא תדאג,
שהוא לא כמו בנה.