כמו שאומרים אני לא מפוקס... אנשים מסתכלים עלי ורואים את
אחי.. אחי הגיבור המזדיין הזה טייס F-16 בחיל האוויר ואני
כלומניק למה? כי לא רצחתי איזה 100 חיזבלונים זה ממש לא נשמע
לי קשה ללחוץ על כפתור שם למעלה ולפוצץ כפר.. כוס אימא של הבית
הפולני הזה משאנחנו ילדים קטנים ההיררכיה עובדת לטובת המנייק
הזה אני יכול כמעט לשמוע את האימא המזדיינת הזאת שלי אומרת
"למה אתה לא יכול להיות כמו נמרוד למה אתה חייב להתפרע.."
כל כך שנאתי אותה על כך ואבא.. אבא הוא בעבודה. הוא תמיד נמצא
בעבודה גם שהוא בבית הוא בעבודה והדבר היחידי שאני רואה ממנו
זה כסף. אבא שלי ואני לא מזיין לכם את השכל חושב שכל בעיה
בעולם נפתרת על ידי כסף. נפרדת מחברה שלך "קח 200 שקל וצא
לרקוד". נכשלת במבחן "קח 200 שקל וצא לנפוש". נקרע לך הקונדום
"קח 1250 ותן לבחורה כדי שתעשה הפלה". כזה הוא האבא שלי ואין
לי מה להוסיף.. החיים...
"עפרי מה אתה בחדר של אבא" "שום דבר מיוחד אימא אני בסך הכל
כותב יומן על המחשב" "יומן זה מה שיש לך בראש. מה דעתך להשיג
עבודה?" "הלכתי היום לראיון אני צריך לקבל תשובה ביום חמישי"
"יום חמישי.. זה בעוד ארבעה ימים לאן אתה מנסה להתקבל למשרד
ראש הממשלה" "לא אימא.. (אוף) זה ראיון בחברת שמירה אני רוצה
להיות פקח" "נו באמת תתבייש לך לעבוד בשמירה למה אין לך
שאיפות.. למה?.." "כי אין לי.. אני לא נמרוד.. אני עפרי" "טוב
תסיים מהר אבא צריך את המחשב.."
שנתיים אחר כך...
אני ממש לא יודע איך להתחיל לכתוב לך יומן קטן ומטורף שלי אני
ממש לא יודע איך להתחיל. אתה יודע איך אומרים כל הזקנים
הנדושים בסרטים "תתחיל בהתחלה" וזה מה שאני מנסה לעשות כבר
שבוע אבל המילים מסרבות לצאת ממוחי המעוות הכל בעצם התחיל לפני
שנתיים. נמרוד סיים את קורס הטיס בהצטיינות וכולנו נסענו לראות
אותו מקבל את הכנפיים המזורגגות שלו. כל הדרך לבסיס אימא שלי
מזיינת לי את השכל על "אחי הגיבור" וכל מה שאני רוצה לעשות זה
לקפוץ החוצה ולקוות שאיזה משאית עצבנית תדרוס אותי "נמרוד
כך... ונמרוד כך.." ואת המשפט שאני הכי שונא "אם רק היית מנצל
את הפוטנציאל שלך.." איך שאני שונא אותה את הזקנה הפולנייה
הזאת בקיצור יומן מפליל שלי אני מוצא את עצמי מסתכל על 40
חבר'ה מנופחי אגו זורקים את הכובעים שלהם אל על ותוהה מתי נעוף
כבר מהמקום המאפן הזה. המזל מאיר לי פנים ואני פוגש נערה מתוקה
בשם איילת שמציעה מפלט ירוק אחרי כמה שאכטות הבסיס המכוער הופך
פתאום לארמון ואיילת לנסיכה תאילנדית אנחנו מפזזים לקול צלילי
להקת פיקוד מרכז אימא שלי שרואה את המחזה מנסה לגמד את עצמה
לגודל של אפונה שזה לא עוזר היא דוחקת באבא שלי להגיד לנו משהו
אך אבא שלי כדרכו עסוק בשיחה עסקית זה כל כך מצחיק אותי לראות
אותו את הזקן הזה מנסה להדוף את אימא שלי שלא מפסיקה לרגע היא
דוחפת, מדברת, ואפילו קצת צועקת העיקר שהבן היקר לה אפריים לא
יעשה פדיחות. לחץ עצבני עולה מעמקי ראותי אני מנסה להפסיק אותו
בטרם יהפוך לצחוק בלתי נשלט אך הגורל כנראה רוצה אחרת אני
מתמוטט לרצפה בבום על קולי ומתחיל לצחוק מן צחוק כבד כזה צחוק
הגורל צחוק בן 22 שנים של אימא פולניה ואבא וירטואלי צחוק מהול
בפוטנציאל לא ממומש של גבר שלא יודע מה לעשות כשיהיה גדול.
הבטן מתחילה לכאוב לי והאוזניים נסתמות. מהרצפה אני יכול לראות
את איילת גם היא נקרעת מאותו צחוק מטורף גם לה יש אחות שגם היא
במקרה הטייסת הראשונה בצה"ל אנשים מתחילים להתאסף סביבנו אני
אפילו מצליח לראות שלהקת פיקוד מרכז הפסיקה לשיר ומסתכלת
לכיוון שלי איילת נוחתת לידי גם היא לא מצליחה להפסיק לצחוק
אנשים מסתכלים עלינו מלמעלה כלא מאמינים. "כמה זמן אפשר
לצחוק?" אני שומע את ההורים. "הוא היה חייב לדפוק גם את זה"
אני שומע את המפלצת הפולנייה. לפתע כאילו משום מקום מופיעים
כמה חובשים צבאיים ומתחילים לטפל בנו אני מנסה להסביר להם שהכל
בסדר אבל לא מסוגל להפסיק לצחוק מתברר שאחד ההורים חשב שקיבלנו
איזה התקף או משהו כזה וישר הרים טלפון למרפאת הבסיס.
כשהפייסקו מסתיים והנשימה חוזרת אלי אני ניגש לאיילת מרים אותה
מהרצפה ומדביק לה נשיקה "תודה רבה, נפלאה שלי, תודה רבה.
בלעדייך זה היה סתם עוד יום" איילת קדה קלות ועונה בענווה "גם
מודה לך, עפרי קטן שלי. יש לי הרגשה שנשמור על קשר" בדרך הביתה
אני שוב נאלץ בעל כורחי כמובן להאזין לאימא שלי משבחת את
נימרוד "מיכאל, נמרודי הולך לטוס ב-F 16. מיכאל, אתה שומע
אותי?" "די נשבר לי הזיין מכם אתם יודעים את זה" "עפרי, תשמור
על הפה שלך ואל תדבר ככה לאימא." "נמרוד אני לא מדבר לאימא אני
מדבר אל כולכם נשבר לי מכם נשבר לי ממך נשבר לי מהכספומט הזקן
הזה נשבר לי.."
סטירה עצבנית מתחילה לטוס לכיוון שלי. נמרוד כנראה מאוד עצבני
היום אני מנסה להתחמק אך הסטירה הנשלחת אלי לא מחטיאה את
מטרתה. העולם מתחיל להסתובב סביב צירו והאדמה בוערת בפני אני
נופל שדוד בין מושבי הרכב החדש ונעלם לעולם שכולו טוב. נמרוד
מעיר אותי ומבקש סליחה אך בלבי נגמלת החלטה לנקום במשפחה
הדפוקה הזאת.
הימים חולפים עוברים בעבודה בלתי פוסקת ומשעממת נמרוד מפציץ
בלבנון ובשטחים ואילו אני מפקח על שמירה ביישובים. יום אחד
מגיע אלי יעקב המנהל ומציע לי להיות מפקח על ליוויים של מכליות
לשטחי A השעמום גורם לי לחשוב פעם אחת בדיוק ויום למחרת אני
מוצא את עצמי מלווה משאית לער'בה. הנהג מסביר שאין לי מה לפחד
כי ברגע שנגיע לער'בה יחבור אלינו ג'יפ פלסטיני יכניס אותנו
לכפר ויאבטח אותנו עד שנצא הדרך לער'בה מזכירה לי במקצת עולם
שלישי. ערמות של עץ בצידי הדרכים מחכות להפוך לפחם אנשים קטנים
צבועים שחור עומלים על שריפתם בתנורי ענק כדי שלנו הישראלים
יהיה פחמים למנגל של יום שבת ילדה קטנה עומדת ומסתכלת עלינו
מנסה לאמוד את מפלצת הברזל החדשה שלנו ממרומי מושבי אני שולח
לה חיוך קטן וילדותי והיא בתמורה מוציאה לי לשון קטנה ואדומה.
זה מצחיק אותי ומעציב גם יחד הנהג שכבר רגיל לנסיעות שכאלו
נותן בי מבט עייף ומצית סגריה "זאת המציאות" הוא מפהק "הם
שונאים אותנו ואנחנו שונאים אותם" בכניסה לער'בה מחכה לנו גיפ
אפור כסף ומתוכו יוצאים שני אנשים בלבוש אזרחי "תחביא את המיני
" לוחש לי הנהג "הם שונאים מיני עוזי יש להם אפילו שם מיוחד
לעוזי הם קוראים לו עקרב" אני עושה כמצוותו ומחביא את כלי
המשחית מאחורי המושב ויורד מהמשאית "שלום אני פייסל, אני שוטר
פלסטיני. אתה מאבטח?" "כן פייסל, הוא מאבטח" אומר הנהג " אתה
שוב מסתלבט?" "לא אני לא מסתלבט יא זלמה יש מיקדח?" "יש" אני
מוציא את האקדח ומראה אותו לפייסל "איזה יופי של מיקדח יש לך
אתה יודע אסור מיקדח בער'בה זה כפר מלא חמאס" "זה בסדר אני
יודע יעקב אמר לי להחביא את האקדח עם החולצה" "מזבוט(נכון) יא
זלמה יאאלה תעעל(תעלה)" אנחנו נוסעים כמה מטרים ומגיעים לבוטקה
קטן מעץ מתוכו יוצא שוטר פלסטיני שמן לבוש מדים ונושא
קלצ'ניקוב פייסל יורד מהג'יפ אומר לאיש כמה מילים ואחרי כמה
דקות אנחנו נכנסים לער'בה.
הנהג מחנה את המשאית ואומר לי לחכות בצד פייסל בעברית קלוקלת
מזמין אותי לשבת בפינה מוצלת הוא חש כנראה בפחד שאופף את כל
ישותי ואומר "אל תדאג אני שוטר כשאני מעכ (איתך) אף אחד לא
עושה כלום אצלנו הערבים יש כבוד" "בשביל כבוד צריך לעבוד" אני
מחייך לפייסל ותוקע לו כף "חברים- יעני סחבקים?" "סחבקים עונה
פייסל בחיוך מבויש "אתה יודע? פעם עבדתי בתחנה מרכזית בצומת
כפר סבא איזה מקום יפה ישראל הייתי מוכן ללכת לעבוד רחוק
מג'נין רק בשביל לראות את הים אני אוהב את הים" "אבל אין ים
בכפר סבא, יא מעלם"  "אני יודע יש ים בתל-אביב לפעמים אני וחבר
שלי עידו היינו תופסים אוטובוס ובורחים לים" "ולא פחדת שיתפסו
אותך?" "אותי מי יתפוס אותי אני דומה לישראלי.." ובאמת.. במבט
שני הפייסל הזה באמת נראה כמו יהודי גבוה מוצק שיער שחור קצר
מעוצב על פי האופנה האחרונה בהארלם משוח בג'ל זול אף קצת נשרי
מקשט את פרצופו מהפרופיל הוא מזכיר לי קצת איזה שחקן ישראלי
ששכחתי את שמו "ואז בא הראיס ואני חזרתי הביתה לעבוד כשוטר..."
נהג המשאית קוטע את שטף הדיבור הוא מצווה עלי לעלות למשאית
"ולעוף כבר מהמקום המזורגג הזה" אנחנו מחליפים מספרי פלא-פון
לכל מקרה שלא יבוא פייסל נכנס למכוניתו ומנופף לי לשלום אני
מניד בראשי לשלום ואנחנו יוצאים מער'בה בדרך חזרה מזהיר אותי
הנהג לבל אתחבר לפייסל הזה "תדע לך" הוא מתחרפן "שאדון פייסל
היה אחד מראשי תנועת הפת"ח בתקופת האינטיפדה הוא זה שהיה מארגן
את זריקות האבנים במחנה הפליטים בקבטיה" הקשבתי בחצי אוזן
לדבריו סירבתי להאמין שאותו פייסל שבמקום אחר היה מקבל עליו את
התואר "מלך הכיתה" בלי להניד עפעף מסוגל להרוג את החברים שלו.
הנהג ממשיך להרצות לי על המצב הפוליטי המזויין שלנו מעשן סגריה
אחרי סגריה ונחנק בין מילה למילה ואני בשלי מסתכל מהחלון ורוצה
הביתה כשאנחנו עוברים את המחסום הצבאי של בקעה אל שרקיה מוריד
אותי הנהג ופולט ברוגז "אתה עוד תצטער על זה בחור צעיר אתה עוד
תצטער" למחרת היום אני מוצא את עצמי בקבטיה מלווה עוד משאית
דלק. "נהג היום" הוא מלאכי הזקן לו ממש לא איכפת איפה הוא נמצא
הוא פשוט דוגל בפילוסופית "אני באתי לעבוד ותו לא" פייסל מגיע
למקום בצפצופים רמים הוא תופס כיסא לידי ואנחנו מדסקסים על
המצב ומסטלבטים על הפוליטיקאים משני הצדדים מלאכי הזקן מוציא
חוברת של "פנטהאוס" מצהיבה ומראה לבעל התחנה שממש מתלהב השניים
פותחים במשא ומתן קולני מלאכי רוצה חמישה שקלים ואילו בעל
התחנה מוכן לשלם שלושה שקלים המראה של השניים שמתווכחים על 2
שקל מפיל אותי לרצפה "מלאכי, תדאג לקבל תמורה מלאה עבור
האופציות שלך בחברה" אני עוזר למלאכי בעל התחנה שלא מבין את
היציאה מסתכל עלי בחשדנות לבסוף מחליטים לשאול את פייסל שבאותו
הרגע שקוע בעוצמה בכוס קפה ריחני לאחר מחקר מקיף של כל פיקסל
ופיקסל המחיר נקבע על 4 שקלים כולל מע"מ ושקית קפה טחון עם הל
נסתרות הן דרכיהם של אנשי הכפר ונהגי חלוקה.
עוד יום עבודה מסתיים מלאכי מעמיס את צינורות הדלק השחורים
שדומים עכשיו יותר מתמיד לעורקים מלוכלכים של מכור להרואין
אנחנו נפרדים מקבטיה ואני מחליט לחזור היום למחסום גבול העיר
ג'נין ברכב של פייסל בדרך אני מסביר לו בקצרה על מנהג יפני
עתיק שאימצתי לעצמי עיקרו הוא ששני אנשים נפגשים הם חייבים לתת
מתנה למזכרת אחד לשני חיפוש מהיר בכליי מעלה חרס כל מה שיש לי
זה שטר ישן של דולר אחד שפעם אני וחברתי לשעבר כתבנו עליו
בליפסטיק אדום את המילה "LOVE"  אני קורע את השטר לחצי ומוסר
לפייסל את אחד החלקים "איניתי זאיי אחוי" עונה פייסל "אינתי
זיי אחויי"(אתה כמו אח שלי).
שוב צרות בבית פיטרו את אימא שלי מהעבודה ומי שאוכל את היציאות
שלה על בסיס קבוע זה שוב עבדכם הנאמן: "עפרי תסדר את החדר"
"עפרי תחליש את הטלוויזיה" "עופרי...." "אולי כבר תסתמי את הפה
שלך אני עייף מהעבודה" "חכה חכה שנמרוד יחזור מהצבא ביום שישי
הוא כבר יראה לך מה זה לדבר אלי ככה" "סבבה עכשיו תסתמי"
היצורה הקטנה הולכת לדבר בטלפון ואני מנצל שעת כושר קטנה זו
כדי להתקשר לאיילת אנחנו קובעים להיפגש בבר תל-אביבי הרחק
מאימא שלי על שולחן מעופש אני פורש לפני איילת את תוכנית
המילניום כיצד להיפטר מאח שלי ומאחותה גם יחד "תוכנית שטנית"
מגחכת איילת וחושפת ניבים נוצצים "רק איך בדיוק אתה מתכוון
להביא את שניהם למקום?" מסתבר שמירי ונמרוד החלו לצאת קבוע דבר
שיקל עלי במקצת את הביצוע המשימה שם קוד "FUCK YOU" החלה קורמת
עור וגידים.
ביום שישי התנדבתי אני (איזה חמוד) ללכת לסופר ולקנות את כל
המצרכים לארוחת שבת. בדרך גם עברתי בבית מרקחת ובעזרת מירשם
מזוייף תוצרת ג'נין תעשיות קניתי כמות קטנה של כדורי שינה
חזקים במיוחד "תאמין לי זה כדורים פורטה" גיחך הרוקח "שניים
כאלה ואתה ישן יומיים". עוד שעה לשעת האפס והלחץ מכרסם בכל
גופי את הכדורים כבר מזמן רסקתי עד דק ואת האבקה הלבנה שפכתי
בזהירות לכל בקבוקי השתייה מצמצם כל אפשרות לטעות הטלפון מצלצל
ונמרוד על הקו מודיע שיאחר הוא גם מודיע לי חגיגית שאיילת
נמצאת איתם ברכב שאלך להתקלח ולעזור לאימא לסדר את השולחן אני
משיב בחיוב ומנתק את הטלפון בדממה
התרגיל עובד ולאחר כחצי שעה אני ואיילת מעמיסים את נמרוד ואת
מירי על הרכב את אבא ואימא שלי קשרנו בשירותים ונעלנו את הדלת,
שמים פעמינו אל הכניסה הדרומית של ג'נין. במחסום בקעה אל שרקיה
אני משקר לחיילים שאני עובד באחת ההתנחלות הם מאפשרים לי לעבור
לא לפני שהם מזהירים אותי מסכנות הדרך אני מרים את העוזי הקטן
שלי ומסיים את זיון השכל לאלתר הרכב אוכל את הכביש במהירות
מדהימה אני כמעט דורס עובר אורח "מיקוד ודבקות במטרה רצית, הא
יא בן זונה בוא נראה אותך מתמודד עם זה" אני מכסה על הפחד.
איילת שותקת שקט מחריד אני עוצר את הרכב באמצע הדרך  לוקח את
ידה ומוליך אותה למושב האחורי "זה מה שרצית לא " "אני כבר לא
יודעת.. אני חושבת שצריך לחזור" "אין דרך חזרה את רוצה שיאשימו
אותנו בחטיפה" "אני.."   "עזבי" אני פושט את חולצתה מלטף את
שדיה הזקורים  "אין דרך חזרה" אנחנו מתנשקים כאילו בפעם
האחרונה מנצלים כל דקה לפני החיים החדשים שמצפים לנו וממשיכים
לנסוע ללא מילים עד לנקודת המפגש עם פייסל אנחנו מורידים את
נמרוד ואת מירי מחביאים אותם מאחורי שיח גדול ומחכים שלושה
דמויות נושאות נשק מגיחות מתוך האפילה ומסתכלות עלינו "פייסל
זה אתה?" אחת הדמויות מתקרבת לעברי השניים האחרות עומדות בצד
ומחכות  "אתה עופרי נתנאלי" "כן זה אני הם מאחורי השיחים תקחו
אותם כבר" "עפרי אתה עצור בחשד לחטיפה תניח את הנשק על הרצפה"
קבוצה של אנשים יוצאת מן השיחים מדליקה פרוג'קטור ומכוונת אותו
לשיחים שמאחורי איילת מתחילה לברוח לשום מקום ונעצרת אחרי מרדף
קצר אני נכבל באזיקים ומובל למתקן השב"כ הקרוב אחרי חקירה
ממושכת מאפשרים לי ללכת לישון באחד החדרים תשוש מעייפות אני
מניח את ראשי על הכר הלבן ונרדם. למחרת מגיע נמרוד לראות אותי
ומוסר לי חבילה "מהכספומט" " זה מאבא שיהיה לך מה לקנות
בקנטינה" אני מנסה להסביר מה קרה לי  אבל יודע שזה כבר לא
יעזור "קח אמרו לי להביא לך את זה אישית" לוחש נמרוד ודמעות
בעיניו הוא מוסר לי שטר של חצי דולר שעליו מתנוססת המילה LOVE.