אמא שלי.. חיים שלי... אני כותבת לך את זה, בתקווה שאני אראה
לך את זה מתישהוא. כי את כל מה שכתוב פה חוץ מהעובדה שאני
אוהבת אותך, אף פעם לא אמרתי לך. אני רוצה להראות לך את זה ככה
עוד כמה שנים טובות, שנהיה כבר מאחורי הכל במיליוני האחוזים.
שכל הסטוקים של הכדורים שלך, כל הכדורים שאת לוקחת במינון של
21 כדורים ליום, לא כולל התרופות לגלי חום, ולא כולל התה
המיוחד, שהכל יהיה בפח, איזה בפח,  שיהיה ממוחזר מצידי.
כשייגדל לך חזרה השיער- כולל הריסים, והגבות- אני אראה לך את
המכתב הזה. אני כל כך אוהבת אותך. אבל כל כך!! אין לך מושג
בכלל. אני לא יודעת אם אי פעם יהיה לך מושג. אני לא בטוחה
שאפשרי, להראות סוג כזה של אהבה, ובסדר גודל כזה. אני עוד לא
שמעתי על מטאפורה, או על דימוי שיכולים לתאר כמה אני אוהבת
אותך, כמה אני לא יכולה בלעדייך, כמה אני יהיה חסרת אונים אם
לא תהיי פה. אני אוהבת אותך יותר מאשר השמש אוהבת את העננים,
יותר מאשר הירח אוהב את הלילה. בלי שמש... אין אור... את
קולטת? את השמש שלי, השמש היחידה בחיים שלי! אני אור הרי, ככה
קראת לי כי הבאתי לך אור לחיים, אבל בעצם... זה הפוך,  את בכלל
לא שמת לב... את הבאת לי אור, כשנולדתי. והבאת לי עוד אור
שראיתי אותך בפעם הראשונה, יותר אור מזה אין! אמא אל תקחי לי
את האור הזה... אני מתחננת!!! אל תלכי ממני... אני לא יכולה
להרשות לעצמי לאבד אותך... אני מבקשת נורא... אני על הברכיים..
אל תעזבי. אני לא רוצה להיפרד. אני יודעת שאת בסדר עכשיו. אבל
גם המנהלת של הבית ספר שלי לשעבר הייתה בסדר! ואחרי שנה תראי
מה קרה, ותראי איפה היא עכשיו.. יכול להיות שהיא "במקום יותר
טוב..."... לא!! ממש לא! שם למעלה, בין מלאכים, על עננים
לבנים... בגן עדן... נראה לך אמא,  שזה מקום יותר טוב מכאן,
איתנו?? תקראי לי אנוכית אבל אני חושבת שהמקום הכי טוב, אבל
הכי טוב זה הבית, כי אין כמו הבית, אין כמו בבית, איתי ועם
כל המשפחה. אז מלאכים יקרים, אל תקחו אותה, עדיין לא... אלוהים
תשמור עליה, עד כמה שאתה יכול. מלאך המוות, תחזור לגיהנום כי
זה עוד לא הזמן שלה, עוד לא. אמא שלי,  תמות בשיבה טובה על
מיטה חמה עם כל אלה שהיא אוהבת מסביבה. הם לא יקחו אותך בלי
להודיע לי מראש את מבינה?! אני לא ארשה את זה, אני אקח אותך
חזרה! אם את נופלת, אני נופלת איתך. אם יקחו אותך,  יצטרכו
לעבור דרכי קודם. אני לא אוכל לשאת את הכאב הזה. אני לא אשא
אותו. נכון אומרים,  שכשמלאך שומר עוזר לנשמה שלו, הוא מקבל
כנפיים? אני עוד לא פגשתי את המלאך הזה. אני חושבת שבד"כ הייתי
מבקשת ממנו שיגרום לשלום, או שיגרום לילד מסויים להתאהב בי.
אבל היום, כשאני קצת יותר ממה שהייתי פעם, פיזית, מנטלית,
רגשית.. כל סדר העדיפויות יורד... שלב אחרי שלב: ה5 יורד, ה4
הופך ל5,  ה3 הופך ל4,  ה2 הופך ל3, ה1 הופך ל2, והמשאלה שלי
לשמור על אמא הופכת להכי חשובה, לטופ שבטופ. בוא מלאך, בוא,
תרוויח את הכנפיים שלך על משהו ששווה באמת. עד אז אמא, אני
עוזרת לך כשכואב לך הגב, ודורשת ממך לשבת כשאת עובדת יותר מדי.
אני מרימה בשבילך דברים, ועושה הכל כדי שיהיה לך כמה שיותר קל.
כי גם ככה קשה לך. ואת כל העצבים שלך והקטנוניות שלך, והשיגעון
המטורף שלך לסדר וניקיון,  אני מקבלת באהבה, כי אני יודעת שאת
לא באמת מתכוונת, זו רק דרך שלך להתמודד. כי למרות שהכל בסדר,
ולמרות שניצחנו, עדיין קשה לך לפעמים, ובגלל שהפסיקו את
ההורמונים לנשים שהפסיק להם המחזור אז כל שעה עגולה יש לך גלי
חום. עד גיל מסויים,  חשבתי שאמא שלי היא הכי חזקה בעולם. יותר
מאבא. ואני לא מתכוונת על לעבוד ולהרים דברים שנורא כבדים
פיזית. הרמת דברים הרבה יותר כבדים ממקרר על הלב שלך. את כל
הקריזות של אחותי כשהיא חזרה מהודו, את הקריזות של אח שלי כל
10 שעות כשרבתם, ואת חוסר האחריות שלי שלא פעם כמעט הוביל
לאסון. יש לך מטענים רגשיים כל כך כבדים, שהייתי מסתכלת איך
שאת פשוט מתמודדת. לא אדישה ומתעלמת, מתמודדת, פותרת. כל זה עד
ששמעתי אותך נשברת. עד ששמעתי אותך בוכה. מאותו רגע ידעתי,
שמהשנייה הזאת, אני צריכה להיות החזקה, אני יהיה החזקה בבית.
אני יהיה המשענת... אבל אני עוד נותנת לך לבשל, למרות שאני
יכולה ללמוד, כי אני לא רוצה לתת לך להרגיש שאיבדת את המקום
שלך בבית, את לא היית עומדת בזה. עמדת בהכל, אבל זה יהיה לך
קשה. חוץ מזה שאת אוהבת את זה... אני בחיים לא ייקח ממך משהו
שאת אוהבת. אז אל תקחי ממני את מה שאני הכי אוהבת.

ופתאום הכל מסתבך. המלאך ההוא לא יבוא. כי הוא לא קיים. את
המלאך שלי, זו את! באת מהשמיים, ואת תחזרי לשם. אז בתור המלאך
השומר שלי, המשאלה שלי היא שבתור הכל יכולה, תגרמי לסרטן לצאת
ממך, פשוט ככה. תשימי את ההילה שלך בתור מנורה לחדר שלי, ואת
הכנפיים תשמרי לפורים, כי את נשארת פה איתי אמא, לנצח.

אל תעזביני, את המלאך שלי.