לזכרו של ליאור יונתן.


ליאור לא ראה צבעים.
הוא ידע לטפס על עצי תות כבדים,
ולשמוח.
באוקטבות כבדות הוא ניגן סרנדות
של מידע ושל כח,
הוא צילם חלומות.
ליאור של שישי באוקטובר
של עצבות ותמיהה
ליאור שהוא נוף
של מדבר וכנרת,
ליאור של שתיקות.
(הוא נפגע כששכחתי)
הוא שמר כשנרדמתי. הוא ידע
בקלילות להטות מחוגים, הוא
למד לעצור.
ליאור בשחור.
ועיניים חומות-ירוקות מנגנות לי
סימפוניית פריחה,
ואבא מנסה. אבא נלחם. אבא
מציל נער מן השכחה.
ליאור של דיוק ושל צדק
ליאור שאהבתי
(הוא שמע כשהלכתי)
הוא הרגיש כשנכחתי. בלילות
הוא צייר לי בתים אדומים
ונסיך עם שיער של זהב.
זה ליאור של עכשיו.
על גדת תעלה עמוקה
הוא ספר כוכבים
הוא חיכה;
מדמיין טיולים של שבת
בנירים אפורים,
ואויבים אסורים
(הוא הבין שברחתי)
הוא כעס שהמשכתי. יריות חזקות-
הגרון של ליאור אנקות אנקות
וליאור לא למד רעש, ליאור
לא מצליח לבכות.
הדמעות נשחקות.

ליאור לא נגמר.
אבא זוכר, אבא יודע,
אבא נשאר.
באורות עמומים היא רושמת
היא עדיין נושמת
ליאור
(אל תשאל איך אהבתי)
אל תחליט שכאבתי. אל תזכור.
וטוהר ויופי ותום ועדנה וחכמה
ותבונה וצניעות ועיקשות לא יביטו אחור-
אני חולמת ליאור.




"שאתמכר לאין-אונים?
ללעגת החרטה?
לשאלות ה"אם" וה"אולי"
שלפעמים אוכלות לי את הלב.
או שאלך איתך, בעקבותייך
בכל עפר שחוננו רגלייך
שהחלום של יופייך סוכך עלי-
יום יום אני חוזר ומת עליך."

                     -נתן יונתן-

ליאור יונתן נהרג במלחמת יום הכיפורים, 6.10.73,
והוא מלווה אותי לילה לילה.