שמו היה וולף. איש קטן ופשוט. לא יותר מדי, לא פחות מדי גם כן,
כשחושבים על זה... הוא נראה כאילו לא הכיר אותו איש. "אדם
מוזר" חשבתי אז. פגשתי אותו לראשונה כשביקשתי לעלות על הרכבת
התחתית. הוא באדיבות נתן את כרטיסי. שילמתי והלכתי, בלי
להתייחס. אפילו אם היה הוא אדם חכם, אינני הייתי מסוגל להבין
זאת. אפילו אם היה עשיר שעניינו הוא בלראות עולם, וכל מעשיו שם
הם לשם חכמת חיים. עליתי על הרכבת והסתלקתי.
מקום עבודתי החדש הביא אותי יום-יום לאותה תחנה ישנה. כמו
התחנה, עמד מדי בוקר אותו אדם פשוט באדיבות את כרטיסי, כשבוקר
אחד אף עשה זאת מבלי שאדרוש, ברצינות. באותה העת התחלתי להרהר.
"מיהו אותו אדם?" חזרתי ושאלתי עצמי שוב ושוב.
בוקר אחד, זהה לקודמו, הגעתי לכרטיסייה, ומייד לאחר שהניח את
כרטיסי היומי על דוכנו הבטתי בעיניו ושאלתי בקול מבויש:
"אמממ... מה שלומך היום?", לפתע נראה מופתע, שלא אומר מבוהל,
אך הוא התעשת מהר ואמר "טוב, תודה אלמוני" החזיר לי. חייכתי
והמשכתי בדרכי.
ביום שלמחרת כבר החל מעונן. ריח הסתיו כבר בעיצומו. אני יורד
במדרגות התחנה. מחכה לי כטרף שאינו יכול להימלט, כאחד היודע את
גורלו - קדוש. ואני מהלך לי, מביט בו לרגע ושוב חוזר למטר וחצי
של מדרכה אותה אני רואה מלפני. הגעתי אליו. עוד רגע ואני אצלו.
מזווית עיני ראיתי שהעיף מבט חטוף, והחל מכין כרטיסי, כאילו
ממהר למקום כלשהו. הוא זרק את הכרטיס לעברי, כאילו נגוע.
"תודה" החזרתי לו, מבלי לשלם הפעם. הוא הסתכל למטה, אל עבר
רצפת דוכנו, מבועת, מפוחד. "אמממ... מה שמך בבקשה?" שאלתי
נבוכות. "שמי הוא וולף, אדוני". "ושמי הוא פרד...". ראיתי
שאינו מגיב עוד. חשתי שהגיעה שעתנו להיפרד. "להתראות" אמרתי,
והסתלקתי.
בבוקר היום שלמחרת, החלה כבר סופת גשמים. השמים הפילו מתחי
דמעות, כמו בכל חורף כמו העונה. הלכתי לאותה תחנה, ולא מצאתיה.
לא תחנה, לא כרטיסן אפור. לא אף אחד.