ישבתי מול הים על בסיס הבטון של אנדרטת דגל הדיו לזכר הלוחמים
הראשונים שבאו לשחרר את "אום- רשרש" של אז, כיום - אילת. תמיד
אהבתי להסתכל שעות על הים. זו שעת הדמדומים, הים שקט וחלק כמו
ראי. השמיים של עקבה אדומים כדם והחוף ריק מאדם. אני טועם את
הרוח הקרירה ומלוחה שבאה מכיוון הים, אלה קרני השמש האחרונות
השוקעות בים האדום, תכף יחשיך. המקום המקסים הזה מכניס אותי
לאווירה מיוחדת של אהבה, תקווה, של קשר ושלווה. עוד בילדותי
התרגלתי להסתכל על הים שעות על גבי שעות: אבל הפעם הרגשתי משהו
אחר, רציתי לשמור את הרגע בזיכרוני.
מול הים בא ריחו של זיכרון, מכתב מידיד, שהתרשם מכתבות
סנסציוניות בעיתונים וכך כתב לי: "במקום לכתוב סיפורים
דמיוניים על מרוקו הרחוקה כתוב  סיפור ריאליסטי על העיר שבא
אתה חי בשם: "מדגל דיו ועד לדגל הדם אילת בשנת 2002".

אילת מרחוק. עיר של פאבים, פרוצות כפונדקי המערב הפרוע
באמריקה. מהמרים, שודדים בחוצות ובקניונים, שלושה מקרי רצח
בשבוע? בחודש? גברים מיוחמים רצים ערומים ברחובות העיר ומתחרים
במשגל לעיני הורים המלווים את ילדיהם לבית הספר. תלונות תכופות
במשטרה מביאות את הסיפור לכותרות עיתוני המרכז, "עיר לא
סימפטית לחנך בה ילדים ולצאת בה לבלות". חתם ידידי את מכתבו.

קראתי, וצחקתי. כמו שישראל לעולם, כך מסתבר, אילת לתל אביבים.
מקום רחוק, אלים, זר ומוזר. קראתי את מכתבו של ידידי וחייכתי
לעצמי. אילת שאנחנו חיים בה שנים, מתאהבים בה, מתחתנים בה,
יוצרים משפחה יולדים ומגדלים ילדים היא לא אותה אילת שמצטיירת
מהעיתונות ומשפיעה על דעת הקהל בארץ. אני גר באילת שלושים שנה
אני יודע מבפנים ומבחוץ שזאת עיר מצוינת לחיות בה בלי פחד וללא
חשש למשפחה או לילדים. כמה דפים ספוגי אהבה לעיר הזאת כתבתי
ברוך ובחסד.

הבעיות של אילת החלו עם העלייה האחרונה וספינות הקזינו...
הנה ממש לידי מתוך המים האדומים מבצבץ פתחו של בקבוק, אני
מורגל לזה. לפעמים מגיעות לחוף  פחיות קוקה קולה מעקבה כתובות
בערבית כמו דרישת שלום ממקום אסור. הפעם זו דרישת שלום בבקבוק.
הבקבוק הזה ממש בא אלי כמו מושיט ידיו ומבקש שיתפסו אותו.
בקבוק זכוכית בצבע ירוק ששהה הרבה זמן במים ויש עליו שכבה רכה
של ירוקת ואבנית. בקבוק שמפניה שנזרק במהלך מסיבה פרועה באחת
מספינות הקזינו. מתחיל להחשיך וחיילי הברונזה מניפים את הדגל.

אני מביט בפסל הברונזה ויודע: איילתים וותיקים שיורדים לחוף
ומוצאים דרישת שלום בבקבוק מאחת מספינות הקזינו, לא רואים רק
הימורים ומהמרים, ספינות רעש ואלימות - הוותיקים נושאים בלייבם
את דגל הדיו ההיסטורי ורואים בדגל הדם אפיזודה חולפת, כמו
לכלוך שהים הגואה משליך לחוף ובבוא הזמן נוטל אותו חזרה ומסתיר
במעמקיו הטהורים.