(ע"פ הסיפור של עידו הרטוגזון-
http://stage.co.il/Stories/87)

הערה: מספר אנשים כבר פנו אליי בבקשה להפיק את התסריט, אז אני
אומרת כאן- הסרט הופק כבר והוא קיים, אז לא נראה לי שזה מתאים.
אבל תודה!

שחור לבן
יום. פנים. חדר מרווח של בחור
בחור בן 18 לערך עומד מול ארון בגדים עם סיגריה, מסתכל על כל
בגדיו המקופלים וחושב.
v.o של הבחור:
כל הקיץ ההוא לא לבשתי כלום חוץ מחצאית.
חוץ. יום. הטיילת של תל אביב
זקנות מתעמלות על חוף הים, ערסים על ספסלים שורקים לבחורות
עוברות ושבות, והבחור הולך בטיילת עם חצאית. הערסים מסתכלים
עליו בחוסר הבנה.
זה התחיל מזה שהיה לי חם והמשיך כשהיה לי נחמד .
p.o.v  של הבחור: Side shot של בחורה בת 17 לבושה שחורים
יושבת עם כמה פנקיסטים על ספסל של מקדונלד'ס בדיזינגוף. היא
מחייכת אל הבחור וחוזרת לשוחח עם החברים בmute.
החברה שלי חשבה שזה נורא מגניב.
היא גם הכריחה אותי ללבוש חולצות צמודות ולצבוע את השיער
לבלונד.
לי לא היה אכפת כל עוד היא פותחת את הרגליים, והיא הייתה
מבסוטה והשוויצה בי לכל החברים הפנקיסטים שלה עם השרשראות.
הם דווקא אמרו שזה לא שווה ושאין לי ביצים. אני ניסיתי להסביר
להם
שזה דווקא בשביל לאוורר אותם, אבל הם לא הקשיבו.
לפעמים הצבע שיער שלהם חודר להם למוח. לך תסביר משהו
לפנקיסטים.
פנים. יום. כניסה של בית פרטי
הבחור נכנס הביתה לבוש בחצאית. אימו מסתכלת עליו בבעתה
ומתעלפת.
ההורים קיבלו את זה יחסית טוב.
פנים. יום. משרד של פסיכולוג
H.A C.U    של פסיכולוג כבן חמישים עם קרחת, שפם וזקן. הוא
יושב על כיסא מול שולחן ומביט קדימה (עוד לא רואים מי מולו)
הם לקחו אותי לפסיכולוג. כזה רציני, מאוד נחמד.
אבל הוא לא עישן מקטרת, וזה נורא הפריע לי. כשאמרתי לו, הוא לא
התייחס
אבל אמר שיש לי
מגלים שהוא יושב מול זוג ההורים ואומר בפרצוף מודאג
דוקטור:
נטייה טראנסוויסטית מודחקת
ההורים מסתכלים אחד על השני, ואז על הדוקטור בבהלה
הבחור:
ההורים שלי שאלו אם אפשר למות מזה.
הוא אמר שלא, אז הם נרגעו וחזרו הביתה.
פנים. ערב. מטבח בבית פרטי
האם, האב והבחור אוכלים ארוחת ערב.
C.U  אבא, מביט בילד במבט מאוכזב וקשוח.
בבית אבא צעק עליי: 'למה אתה לא יכול ללבוש מכנסיים כמו כולם,
ביטניק'
פנים. לילה. מסדרון בבית פרטי
O.S  של הבחור, מסתכל על קיר עם צללים של אבא מנופף ידיו בכעס
כשמולו אימא.
ובלילה, כשעברתי ליד החדר של ההורים, שמעתי שאבא אמר לאימא
שהוא כבר מפחד ללכת עם תחתונים בבית.
חזרה לבחור מול ארון הבגדים
אני הייתי די שלוו דווקא, חוץ מזה שהייתי מפחד מערסים.
אבל הייתי סומך על הפנקיסטים של החברה שלי.
הם, כמה שהיו טיפשים, ככה אהבו לשלוף סכינים.
חוץ. לילה. רחוב צדדי בפתח תקווה
הבחור, לבוש בחצאית, רץ בפחד ברחוב ומביט מדי פעם אחורה
אבל הם אף פעם לא הגיעו, ואני הייתי צריך לרוץ.
מה שהיה מזל, דרך אגב.
אני רץ מהר, פעם הייתי בנבחרת ריצה של פתח תקווה.
פנים. יום. כיתה ריקה בבית ספר.
בכיתה עומדים מורה מבוגרת ומלאה והבחור, כשהוא לבוש בחצאית.
המורות שלי סתם חשבו שזה תמהוני
ורק מורה אחת, המחנכת שלי, ניסתה להיות פתוחה ואמרה לי:
המורה:
גם אני שמעתי פעם ביטלס, אבל ללכת עם חצאיות?!
פנים. יום. סלון ישן ומאובק
בסלון של ביתה של סבתא יושבים ההורים, סבתא, והבחור- לבוש
חצאית.
האב, היושב על ספה מול הבחור, מדבר בהתלהמות אליו ומוציא את
ארנקו כאילו בכדי להוציא כסף.
הבחור:
אבא הציע לי 500 שקל בשביל שאני אוותר על החצאית,
ואני אמרתי לו שזה לא העניין. תמיד הוא היה כזה מטריאליסטי,
אבא.
רואים את אמא מנחמת את סבתא, שממררת בבכי על כתפיה. האמא שולחת
מבטי נאצה לבן.
וסבתא הייתה בוכה כל שבוע כשהיא הייתה רואה אותי ביום שבת.
חזרה לבחור מול ארון הבגדים. מתחיל לעלות על שפתיו חיוך מריר.
אבל מהר מאוד היא השתגעה, ואחרי חודשיים היא כבר לא זכרה
כלום
ודווקא הייתה מבסוטה כשהיא הייתה רואה אותי, וקוראת בשמחה
'דנה אינטרנשיונל, דנה אינטנשיונל' ומוחאת כפיים, ואבא
היה מוריד לה כאפה ומהנהן בראש בעצב.
הבחור ניגש למאפרה ומכבה את הסיגריה.
אחרי שלושה חודשים היא מתה מהמורסות, שהצטברו לה במוח.
פנים. ערב. הסלון בביתו של הבחור
האב יושב ורואה טלוויזיה.
בסוף גם אבא התחיל להיות אדיש כמו סבתא
והיה רק יושב ורואה חדשות בערב,
וכבר לא היה יוצא לשחק כדורגל עם החבר'ה שלו
כי כולם צחקו עליו שיש לו בן פייגל'ה.
'אבא' הייתי אומר לו כשהייתי רואה אותו ככה עצוב
'זה לא נורא. זאת אומרת, כנראה שכן, אבל זה לא ממש נורא.
קח למשל את ההומו הזה, איב סאן לורן- בחטיבה היה חוטף מכות מכל
הערסים
של מילאנו, והיום הוא מעצב אופנה מפורסם ונשים נשפכות לרגליו
והוא מסרב'.
אבל הטיעונים הרציונאליים שלי לא שכנעו או עזרו לאבא
שעדיין היה עצוב.
לא יכולתי לראות אותו ככה, אז הלכתי.
הלכתי לקנות חלב שלוש אחוז.
זה תמיד חסר.

חוץ. ערב. רחוב צדדי בפתח תקווה
הבחור הולך ברחוב מעשן סיגריה ובועט באבן.
עלה של שלכת נושר מהעץ שלידו.
בדרך למכולת של יוסף הרהרתי קצת על החודשיים האחרונים.
היה לי קצת עצוב איפשהוא.
חברה שלי עזבה אותי לטובת איזה פאנקיסט עם שרירים ובגדים
שחורים,
סבתא כבר מתה מזמן, ואבא פוחד להראות את הפרצוף בשכונה.
נהיה לי עצוב והסתכלתי על החצאית שלי.
היא הייתה קצת מוכתמת ועצובה, וליטפתי אותה בחיבה.
פנים. ערב. קופה במכולת שכונתית קטנה
כשהגעתי, היה גם ליוסף מבט עצוב.
הוא שם לי את החלב שלוש אחוז בשקית כרגיל,
ורימה אותי בעודף בעשר אגורות כרגיל.
אני לא אמרתי כלום, כדי לא להרוס לו, אבל הוא היה כל כך עצוב
שאפילו הרמאות, שבדרך כלל עושה אותו שמח וטוב לב,
לא שימחה אותו. והלב שלי נחמץ.
חזרה למול ארון הבגדים.
ועכשיו, אני עוד פעם חושב על כל החודשיים האחרונים.
על סבתא ועל יוסף ועל זה שעוד מעט מגיע חורף ויהיה לי קר
בביצים.
הבחור מתחיל להוריד את החצאית ולובש תחתוני בוקסר במקום.

אני יודע שאני מוותר על  האינדיבידואל שלי וזה קצת עצוב,
אבל לפחות אני מתפשר עם העולם וכולם יחשבו שהתבגרתי.

הבחור מקפל את החצאית, עולה על כיסא ושם אותה במדף גבוה.