כולנו קראנו לו דוד שמעון.
למרות שהוא לא היה באמת דוד שלנו.
היה לו את הבית הכי גדול בשכונה שלש קומות וחצר ענקית
הוא היה מסוג האנשים ששומרים כל דבר.
לא משנה עם זה מקולקל חדש ישן הוא היה פשוט שומר הכל.
הבית שלו היה מחולק לשני חלקים,אזור מגורים שהיה בקומה הראשונה
ואזור אחסון.
זה קרה לפני חודשים,פתאום באמצע היום צלצל אצלי הטלפון.
"אתה לא מכיר אותי" אמר הקול מעבר לאפרכסת.
"אז מי את" שאלתי.
ואז זה הגיע "שמעון " "שמעון בחיל,... אתה מכיר את השם הזה?"
"דוד שמעון ?" שאלתי "בטח זה האיש שגר בקצה הרחוב"
"היה גר בקצה הרחוב." פסק הקול מעבר לקו.
"הוא עזב?" שאלתי.
"לא הוא ניפטר אתמול בלילה." קבע הקול חלושות.
"מצטער לא ידעתי" מלמלתי
"אין מה להצטער הוא כבר היה די זקן."אמר הקול שהפך חנוק
בינתים.
"אז במה אני יכול לעזור לך?" שאלתי.
"העניין הוא ש..."
"לא שאלתי לשמך"
"רינה  קוראים לי רינה."
"וכמו שאמרתי העניין הוא ש,אולי אוכל להיפגש אתך ולהסביר לך את
העניין."
"ברצון" עניתי
"היום בערב זה טוב?"
"היום בערב זה מצוין תוכלי להגיע ב 19:00  ?"
"כן 19:00 זה מצוין".
"הכתובת זה דוד לוין 37 דירה שלוש."
"דוד לוין 37 דירה שלוש." היא חזרה אחרי.
"בדיוק נתראה בשבע".
"להתראות בשבע." היא אמרה וניתקה.
עתה לא נותר לי אלה לחכות ולראות מה יביא יום.
היום עבר לו לאיטו,ולבסוף הגיע השעה שבעה בערב.
בשבעה בדיוק צלצל פעמון הדלת בביתי.
פתחתי את הדלת והיא עמדה שם שערה שחור כפחם עיינה כחולות כמי
הכינרת בזריחה צבע עורה לבן כשלג.
"שלום אני רינה" היא אמרה נבוכה במקצת.
"נעים מאד אני ארנון" אמרתי ולחצתי את ידה הרכה שהייתה מושתת
לעברי.
"בואי תיכנסי" אמרתי והובלתי אותה אל סלון ביתי.
"ובכן "היא פתחה  "כמו שאמרתי לך בטלפון שמעון בחיל ניפטר
אתמול".
"את רוצה משהו לשתות" שאלתי (נבוך מכך שלא שאלתי זאת קודם).
"לא תודה." היא אמרה והמשיכה "מצאנו אותו בדירתו כנראה שמת
מהתקף לב".
"לפני שאת ממשיכה" התפרצתי לדבריה  " זה מאד מעציב אותי לשמוע
שדוד שמעון ניפטר אבל אני לא רואה איך זה מתקשר אלי."
"אם היית נותן לי להמשיך היית מבין מיד". היא אמרה ספק נזפה.
"אני מצטער" מלמלתי.
"ובכן כמו שאמרתי "היא המשיכה "דודך שמעון ניפטר אתמול"
"רגע רגע רגע " התפרצתי שוב לדבריה "דוד שמעון הוא לא באמת דוד
שלי".
"מה זאת אומרת ?" היא שאלה מופתעת.
"זאת אומרת שהוא לא באמת דוד שלי פשוט נהגנו לקרוא לו דוד
שמעון בגלל שהוא היה איש מבוגר ונחמד וככה התרגלנו מאז שהינו
קטנים".
"אבל... אתה ...ארנון שולמן לא?"
"נכון אני ארנון שולמן אבל דוד שמעון לא באמת דוד שלי למעשה
כמעט ואיני מכיר אותו."
"זה לא יכול להיות" היא אמרה כמתקשה להאמין.
"מי את בשבילו" שאלתי.
"אני עורכת דין של הלשכה לרווחה ומוניתי ע"י הלשכה לטפל
בעיזבונו ובצאוותו של המנוח".
"ואיך הגעת לזה שאני קשור אליו" שאלתי מסוקרן".
"הו זה פשוט מר שמעון כתב בצאוותו,אולי יותר טוב שאני יקריא לך
אותה כלשונה." "בבקשה "אמרתי.
" לכל המעונין:
אני שמעון בחיל בנם של מרים ואהוד בחיל מודיע בזאת
כי לאחר מותי מצווה אני את כל רכושי ונכסי לאדם אשר היה קרוב
לי מכול אדם אשר דאג לי ועזר לי בכל אשר יכל.
אני מוריש בזאת את כל רכושי למר ארנון שולמן אשר מתגורר בר"ח
דוד לוין 37 דירה שלוש שדרות,
כותב אני את צוואה זו כשדעתי צלולה עלי וללא כפייה משום כל
גורם ועל כך באים להעיד שני עדי אברהם שלום בן רחל ויצחק שלום
ת"ז 0211322 וארנס עלוי בן דשה ורחמים עלוי ת"ז 0154353."
"תוספת מיום ה3.3.98 מידה ויהיו למר ארנון צאצאים יקבלו הם חצי
מירושתי כאשר ימלאו להם 21 שנים. במידה ולא יעבור כל רכושי למר
ארנון כמפורט לעיל."
"זהו זוהי הצוואה,עכשיו אתה מבין למה חשבתי לעצמי ששמעון הוא
דודך".
"כן אבל עד כמה שידוע לי הוא לא הדוד שלי"
"אני פשוט בשוק אין לי מוסג מדוע הוא הוריש לי את כל הרכוש
שלו". אמרתי מופתע.
"אתה רוצה להגיד לי שמעולם לא עזרת לו וכמעט שלא הכרת אותו
ובכל זאת הוא הוריש לך את כל רכושו ".
"אין לי מושג מדוע הוא הוריש לי את הרכוש שלו".
"מעולם לא עזרת לו בכלום." היא שאלה כחוקרת.
"אמנם עזרתי לו פה ושם אבל לא במשהו שיצדיק את הירושה של כל
רכושו".
"במה עזרת לו בדיוק."
"לסחוב קניות כשהייתי פוגש אותו ברחוב או לתלות תמונות דברים
כאלה לא משהו מיוחד."
"אין לו אף אחד חוץ ממני". שאלתי
"לא שאנחנו יכולנו לאתר." היא אמרה  ומיד המשיכה  "כנראה שהוא
באמת אהב אותך מסיבותיו שלו ".
"כנראה" מלמלתי.
"טוב אני את תפקידי סיימתי פה אתה רק צריך לבוא אל משרדי כדי
לחתום על כמה טפסים ואז תוכל לקבל את הירושה". היא אמרה וקמה.
"אני אלך עכשיו ,אני אהיה אתך בקשר."
"חבל" אמרתי.
"מה חבל ?" היא שאלה
"חבל שאת הולכת, אפשר להזמין אותך לקפה אולי?"
"אולי פעם אחרת "היא אמרה ופנתה אל הדלת.
"שיהיה לך לילה טוב וסעי הזהירות "אמרתי שהיא כבר הייתה מחוץ
לדלת.
אחרי שהיא הלכה ישבתי בסלון והרהרתי למה אני למה דווקא לי
החליט דוד שמעון להוריש את רכושו, לא עלתה במוחי שום סיבה
טובה.
החלטתי להמשיך ולהרהר בזאת מחר והלכתי לישון ,כשנכנסתי למיטה
היה כבר שתים עשרה בלילה.
התעוררתי מוקדם,התקלחתי וצלצלתי אל רינה .
"תוכל להיות אצלי במשרד בעוד חצי שעה" היא שאלה.
לקחתי את כתובת משרדה ויצאתי אל הלא נודע.
"שלום אני לעורכת הדין רינה" אמרתי לפקידת הקבלה.
"אתה יכול להיכנס היא מחכה לך" אמרה לי הפקידה.
"הו שלום לך ארנון הגעת בול בזמן" היא אמרה כשנכנסתי למשרד.
"אתה צריך לחתום על שני הדפים האלה וירושה שלך" היא אמרה
והגישה מספר מסמכים לעברי,שרבטתי את חתימתי עליהם והגשתי לה
אותם בחזרה.
"אלו שלך " היא אמרה והגישה לי את המסמכים.
"זהו הירושה שלך" היא אמרה וחייכה.
"אולי את יודעת מתי ואיפה ההלוויה?" שאלתי
"כן היום בתשע בהר המנוחות גבעת שאול".
"אתה מתכוון ללכת " היא שאלה אותי
"כן אני לא יכול לקבל ירושה של משהו ולא להיות ההלוויה שלו זה
יהיה לא יפה מצדי" אמרתי.
"אבל אמרת שלא הכרת אותו בכלל"
"אז מה לפחות כבוד אחרון למת".
"טוב אז אני אזוז" אמרתי וקמתי אל הדלת.
"שיהיה לך בהצלחה" היא אמרה.
"מה בדבר הקפה" שאלתי מנסה את מזלי.
"מה אתה עושה היום בצהריים?" היא שאלה.
"נראה לי שאלך לראות מה קיבלתי בירושה,את רוצה לבוא".
"מצוין אני אפגוש אותך ליד הבית באחת".
"טוב אז להתראות באחת".
יצאתי ממשרדה ונסעתי לכוון בית הקברות,בדרך עצרתי לקנות זר
פרחים.
"איפה ההלוויה של שמעון בחיל" שאלתי את שוער בית הקברות
"חלקה 2 " הוא ענה קצרות לאחר עלעול קצר ברשימת הלוויות.
כשהגעתי לקבר עמד שם רק הרב ועוד אברך של חברה קדישא.
"אתה הבן" שאל הרב.
"לא אני חבר" עניתי "טוב בו נתחיל" הוא אמר והחל לקרוא את
התפילה מהסידור שהיה בידו.
"אתה אומר קדיש?" הוא שאל כשסיים.
"כן" עניתי לאחר הרהור קצר.
כשסיימתי לומר את הקדיש כיסה הבחור מחברה קדישא את הקבר שמתי
את הפרחים והלכתי אל המכונית שלי.
באחת פגשה אותי רינה בפתח הבית,"איך היה?" היא שאלה.
"ריק אבל בסדר" עניתי קצרות והוצאתי את המפתח של הבית.
פתחתי את הדלת ושם חיקתה לי הפתעה.
ישב לו בפנים אדם נמוך קומה מקריח כבן חמישים.
"אתה בטח ארנון" הוא אמר "תהיתי מתי תגיע" הוא המשיך.
"מי אתה" שאלנו רינה ואני בתאום מושלם.
"אני יחזקל הבעלים החדשים של הבית ותכולתו".
"אבל שמעון הוריש לי את הבית הזה" אמרתי מבולבל.
"נכון" אמרה רינה כדי לחזק את דברי
"אני לא יודע מה הוא הוריש לך כל מה שאני יודע הוא שלפני שבוע
מר בחיל
מכר לי את הבית הזה ואמר לי שאם יגיע מישהו בשם ארנון שולמן
אתן לו את המכתב הזה".
פתחתי את המכתב וחשכו עניי    
"ארנון היקר
אני יודע שאתה מופתע מאד עכשיו ואני מקווה שאי פעם תוכל לסלוח
לי על מעשיי.
מכרתי את כל רכושי כדי לממן את הוצאות ההלוויה ולכסות את
חובותי כדי לעזוב את העולם הזה נקי ושלם.
כל עניין הירושה שלי לך היה כדי שיהיה לפחות אדם אחד שאני מכיר
שיגיד אחרי קדיש ולא איזה רב שבכלל לא הכיר אותי.
ראיתי חברים שלי שנפטרו ולא היה אדם אחד בהלוויה שלו ,לא רציתי
ללכת ככה, אני מקווה שתיסלח לי.
אחרי מכירת הבית וכיסוי החובות נשארו אלפיים שלוש מאות שקלים
שאותם אני נותן לך הרי אין לי מה לעשות אתם בקבר.
                                                           
              תודה ושוב סליחה                              
                                                           
                                         
                                                           
                 דוד שמעון בחיל            

סיימתי לקרוא את המכתב ופרצתי בצחוק.
"מה מצחיק?" שאלה רינה ,נתתי לה לקרוא את המכתב וגם היא פרצה
בצחוק.
נפרדנו מיחזקל ואיחלנו בהצלחה.
"את עדיין בעניין של קפה?" שאלתי את רינה כשיצאנו
"אולי בפעם אחרת נגמר לי הזמן זה לקח יותר זמן ממה שחשבתי" היא
ענתה.
"תתקשרי אם יהיה לך זמן נלך לקפה" אמרתי,למרות שידעתי שלא אשמע
ממנה יותר.