אדם עייף יושב על מרפסת של בניין מט לפול.
מאחוריו דירה מוכרת של חדר וחצי, ומלפניו נוף.
והנוף שלו הוא מדהים.
רחוב צר שמדיף ריח של זפת באופן קבוע, ובניין חום שבתחתיתו
ישנו קיוסק ישן, שלפי כמות האנשים שנכנסים אליו, הוא היה אמור
לפשוט רגל כבר לפני שלושים שנה.
והאיש חושב לעצמו שאולי בעל הקיוסק הוא בעצם איש עסקים
מיליונר, עם קשרים במאפיה, שמשתמש בקיוסק רק בשביל כיסוי
לעיסוקיו, ואולי במקרר החלבי שבתוך הקיוסק יש שקית שוקו קטנה,
שאם מושכים אותה, נפתחת דלת לחדר ענק, מלא בזונות, ובחדרי
מסאז'ים, סאונות וג'אקוזי, עם קירות מזהב ומראות על התקרה.
הוא מדליק סיגריה, ומוזג לעצמו מים מינרליים מבקבוק שקנה לעצמו
בקיוסק, ספק קיוסק שלמטה.
הוא מביט בשעון,
עברו רק כמה דקות מהיותו ילד,
כמה דקות וחיים שלמים.
והוא חושב לעצמו שגם אם הוא היה מבחין בכך קודם, הוא לא יכול
היה לעשות כלום.
כן, הוא בודד, הוא לא מפחד להודות,
כל-כך בודד שאין אפילו מי שישמע שהוא מודה.
אז הוא מכניס את הסיגריה לפה ומוצץ את הפילטר עד צוהב, ושותה
עוד קצת.
מכאן והלאה זה לא משתנה, מכאן והלאה זה מר.