אביגיל נץ / נפש ממללה |
כשהייתי ילדה שתקנית
הן היו היורה בשמים ריקים
שהזין את פירות אדמתי
הן כיסו את פני בתחפושת גאה
כשנותרתי רועדת מקור
רגעים אחרי שננטשתי, פגועה
בוכייה בחדר מדרגות
והיו לי לנוחם מפני מבטים
שקרעו את נפשי ברשעות
בידי אנשים שנידמו לתמים
וחדרו לתוכי בפראות
המילים גוללו כאבי בעדנה
מכסים את חיי ביריעות
אך בגדו בי אחת, בבגידה יתומה
כשסרבו את שמך להגות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|