"את מתגעגעת לחיים הקודמים שלך?" אלה שאלה, אך אדריאנה לא
השיבה. הן ראו את המדבר הפרוס לפניהן, בשלמותו, ענק ויפה ושלו,
והן הביטו בו מן הצד, מבט אל האופק, מנסות לראות את כולו ללא
כוונה להצליח, והוא לא משטה בן, לא מנסה להתחמק או ללכת. הוא
אף פעם לא בורח, הוא אף פעם לא פחד. הן אף פעם לא ראו מדבר
שונא. ומתוך המדבר הן נרגעות, יופיו משקיט אותן, מחליש לאיטו
את אש השנאה בתוכן, ועכשיו היא קטנה, לוחשת.
אבל השאלה עדיין תלויה באוויר היבש, הצהוב - את מתגעגעת לחיים
הקודמים שלך? היא עדיין שותקת ואלה מנחשת איך אדריאנה מעבירה
בדמיונה את החיים שהיו לה מאז שנתנה את עצמה, את כל כולה לו,
בלי פחד ובלי היסוס, והוא שאב אותה לתוכו, לקח את החיים שלה
ועשה בהם כבתוך שלו. ובדמיונה של אדריאנה היא רואה את הנסיעות
מבית הוריה, בשבת אחר הצהריים, לדירתם הקטנה בתל-אביב. הם היו
נוסעים בשתיקה עם רדיו פתוח ובדיוק במקום בו שדרות שאול המלך
הופכות לנביאים, כל שבת בדיוק, היתה המכונית מתמלאת בשיר ישן
על פנקס הקטן. כיוון שנסעו בשתיקה היא היתה מקשיבה בריכוז רב
לשיר הזה ומדמיינת את פנקס שהיה רק נער מעלית כחוש ונמוך מלווה
את הגבירה שלו, את הוד מעלתה, במסעותיה בזמן ובעולם, הולך
ומחוויר, שערו מאפיר, אך ידיו  עדיין אוחזות בכסא הגלגלים שלה,
חוצה ימים ויבשות, מאכיל אותה, משקה אותה, מקדיש לה את עצמו
ואת חייו ואת כל כולו כדי לזכות בשארית חייהם המאוחרת לאות
הערכה. לנשיקה, קטנה, על שפתיו היבשות משפתיה הסדוקות. ובשבת
אחר-הצהריים הם היו מחנים את המכונית, מטפסים שלוש קומות,
בודקים אם יש הודעות במשיבון, מסתכלים אחד על השני ולא
מתאפקים. הם היו מתפשטים בזריזות, נכנסים למיטה ומתנפלים אחד
על השני. לפחות פעם אחת ביום. ועל אחת כמה וכמה בשבת, כי בשבת
זו מצווה, בשבת יש זמן ויש אהבה.          
אדריאנה עדיין שתקה ואלה אמרה "אבל אני עדיין שונאת ועדיין
פוחדת. לא פוחדת מכלום חוץ מאשר מעצמי. אני פוחדת מהכל ושונאת
ולשנאה הזאת אין גבול, היא מתפשטת בתוכי ומקרינה החוצה וממיתה
אותי ואת כל מה שמחכה בחוץ ולאט לאט, אני הולכת ומשתגעת".
ואדריאנה עדיין לא עונה ואז גם אלה משתתקת ובשתיקה הזאת הן
מתחילות לטפס אל קצה ההר. אלה ראתה את אדריאנה נזכרת במבטי
הבנות שעבדו איתה כשהוא היה מגיע לעתים נדירות כל-כך ללוות
אותה בחזרה לדירה בתום יום העבודה. ובשבתות המעטות בהן עבדה
היתה אדריאנה יושבת שעתים על כיסא ושותקת או מביטה למטה אל
כיכר עם שבע יציאות. כל יום היתה בורחת לתוך העיניים שלו, אחרי
שדרשה מעצמה את כל הדרישות שלא תצליח לקיים לעולם, והוא היה
מביט בה ושותק וכל העצב היה נעלם. בחיים ההם, היתה האהבה שלהם
חיה והם היו מתים, ושום דבר אחר מלבד האהבה הזאת לא היה חשוב.
את מתגעגעת לחיים הקודמים שלך? הדהדה השאלה ריקה מכל מענה,
מותירה את שתי הנשים בשתיקתן, הולכות-מטפסות בדממה אחת אחרי
השניה. הן הגיעו לקצה ההר שהיה בעצם משטח גדול והביטו אחת
בשניה, ובלי להגיד מילה פרשה אלה את האוהל והקימה אותו, מחזקת
את שוליו ביתדות מתכת. היא פתחה את שק השינה שלה וסידרה אותו
בתוך האוהל, אחר-כך את שק השינה של אדריאנה והכניסה גם אותו,
ליד שלה. רק בסוף היא הכניסה את שני תיקי הגב שלהן ושמה אותם
במקום שנשאר. לפני זה לא שכחה להוציא את כלי הבישול וכלי האוכל
והניחה אותם על הפיקה הגדול שאדריאנה כבר פרשה ליד האוהל,
ועליו ישבה עכשיו, מתקינה את הגזיה לשימוש. אלה נכנסה לאוהל
ואדריאנה הדליקה את הגז, העמידה את הסיר על הגזיה ושפכה לתוכו
שמן. בינתיים הוציאה מתיק האוכל הקטן שנשאה עימה בצל בינוני
ושני גזרים. היא קילפה במהירות, קצצה את הבצל וחתכה את הגזרים
לרצועות ואז הכניסה הכל לשמן החם, מערבבת מדי פעם במקל העץ
שמצאה על הפיקה. אחר-כך הוסיפה אורז ותבלינים וערבבה. היא
הוסיפה מים, חיכתה שירתחו, הנמיכה את האש למינימום וכיסתה את
הסיר.
היא התרחקה לקצה ההר, התיישבה ברגליים שלובות מול השמש וחיכתה
לשקיעה. אבל השמש שוקעת שונה בהרים ובים והיא אהבה שקיעות של
ים, שהאדום שלהן, שהוא אדום משכר, מרגיע ומטריף בבת-אחת וממלא
לה את הלב בכל-כך הרבה אהבה, בכל-כך הרבה עצב ואושר, ממלא
וממלא עד שהלב כמעט מתפקע.
היא חזרה אל סיר האורז והריחה את האדים שהתגנבו החוצה מן
המכסה, כמו במטבחון הקטן בדירה שלהם, שהיו יושבים בו צפופים
לאכול כבד מטוגן עם בצל וצ'יפס ביום שבת בצהרים בקיץ אחרי הים.
הוא היה חותך את הכבד כי זה היה מגעיל אותה ואם הוא היה מחליט
להכין גם את הצ'יפס זה היה לוקח לו פי שניים זמן מאשר לה אבל
הצ'יפס היה יוצא אחיד וסימטרי. היא נכנסה לאוהל והסתכלה על אלה
כשישנה, בפנים שלה שהם בדרך כלל מלאים פצעים ולא יפים, בגוף
שלה שהוא בדרך כלל מלא מדי לטעמה ותמיד מצחיק אותה שאומרים לה
כמה היא רזה, והיא היתה מדהימה בכותנת הלילה הסגולה שלה שהיא
מתעקשת לישון איתה בכל מקום ויכלה לדמיין אותה, את אלה, ככה
איתו, מחובקת במיטה והוא מרעיף עליה אהבה ומחייך, למרות שאף
פעם לא ראתה אותו. ופתאום היא היתה כל-כך יפה בעיניה כך שכמעט
לא שמה לב שעיניה פקוחות והיא כבר לא ישנה.
ואז אדריאנה אמרה "לא, אני לא מתגעגעת לחיים הקודמים שלי.
האוכל מוכן, בואי."

רק באור של יום המחרת, כשהמים בקומקום רתחו ואלה מזגה תה לשני
ספלים, יכלו לראות מרחוק מאהל. הן סיימו לשתות ונעמדו,
וכשהסתכלו למטה ראו מאהל בדואי שגמלים חונים בשוליו, למרגלות
ההר. הן הזדקפו, הביטו אחת בשניה והחליטו. הידיעה כי הבדואים
לא ערוכים לארח נשים עוברות אורח לא הפריע להן. הן ארזו
בזריזות - אלה קיפלה את האוהל, מרכזת את כל היתדות בשקית אחת,
אדריאנה שטפה את כלי הבישול, והן התחילו לרדת למטה בצעדים
קלילים.
הן נעמדו מול האוהל הגדול, אדריאנה לפנים ואלה מאחוריה,
משמיעות קולות של עוברי אורח. גבר יצא מפתח האוהל וראה לפניו
שתי נשים - אחת גבוהה מאד, לבושה מכנסיים לבנים רחבים וחולצה
לבנה ארוכת שרוולים עם שיער אדום ועיניים ירוקות שכישפו אותו;
והשניה נמוכה ממנה, במכנסיים קצרצרים וגופיה, צמה צהובה
ועיניים כחולות כמו ים. היתה לה צלקת בזווית העין שהכובע שלה
כיסה. הוא נכנס חזרה אל האוהל ואחרי זמן קצר יצאה ממנו אשה,
מכוסה כולה, והורתה להן לעבר פתח צדדי ממנו יכלו להיכנס. היו
שם כמה נשים - חלקן עמדו ובישלו, אחרות ישבו ותפרו ואחת טיפלה
בילד קטן שבכה. שתי נשים נכנסו לאוהל, בידיהן בדים גדולים,
וסימנו לאלה לכסות את עצמה. היא צייתה ואחת המבשלות הגישה להן
תה מתוך טס גדול שהוכן עבור הגברים. אדריאנה התנדבה להגיש אותו
אך הנשים היסו אותה ואמרו כי רק גבר מגיש לגברים. אבל אדריאנה,
הטס עם הכוסות כבר בידה, מיהרה והסיטה את הבד מן המחיצה שבין
שני החלקים ובצעדים בטוחים נכנסה לאוהל הגברים והחלה לחלק את
התה. דממה השתררה כשנכנסה. הגברים ההמומים לא ידעו אם להסתכל
בפניה, לקחת את התה או להשפיל מבט ולסרב. ובאוהל הנשים, בצד
השני, התפתחה מהומה גדולה יותר. הנשים המבולבלות עמדו חסרות
אונים מול המחיצה, לא יודעות אם לכבד באוכל ושתיה את הנשים
האורחות או לחכות לבאות.
ואז קם האיש המבוגר ביותר בשבט. אדריאנה זיהתה אותו כאיש שיצא
לראשונה מן האוהל ולא קידם את פניהן אלא שלח את האשה במקומו.
משקם, השתררה דממה גם בקרב הנשים וכשעמד מולה ומול עיניה
המכשפות הורה לה להניח את הטס מידיה ובצעדים בטוחים ניגש אליה,
היא חייכה ושום אימה לא ניכרה בפניה. הוא תפס אותה בזרועותיו,
הניפה באויר לקול צחוקה המתגלגל, יצא איתה מפתח האוהל ונשא
אותה לאוהל אחר, קטן ומרוחק יותר. בפני הנשים באוהל השתררה
שלוה, ואלה יצאה אחריהם בריצה אך נעמדה אחר כבוד לפתחו של
האוהל ולא העזה להיכנס. מתוך האוהל נשמעו רחשים של תנועות
מהירות וקולות הצהלה של אדריאנה וקול צחוק גברי, פראי וזר. היא
הסתכלה עליה מבעד לבדים העבים של האוהל כשהתפשטה לא מולה וחשפה
עור בצבע מוקה ושדיים לבנים ומושלמים והביטה בחיוך שלה ובעיניה
הנוצצות ובכל טיפה של נשיות שנטפה ממנה והרגישה איך היא חומקת
לה מבין האצבעות, מתרחקת חרש ונעלמת.
היא חזרה לאוהל דרך הפתח של הנשים, בצעדים איטיים ושקטים והן
הושיבו אותה במרכז והגישו לה בשר ומשקה כדרך שנהגו תמיד
באורחים.
היא לא ראתה אותה כמעט שלושה ימים שבהם שהתה באוהל הנשים.
בינתיים הלבישו אותה בבגדים משלהן שהיו ארוכים, רחבים ודקים,
קלעו את צמתה מסביב לראשה וכיסו במטפחת בד, לימדו אותה לבשל
ולתפור, לטפל בגמלים ולרקוח משקאות ותרופות מצמחים שהביאו
הגברים מנדודיהם במדבר.
בערבים היתה נשארת לישון באוהל הנשים עם הנשים הצעירות,
כשהנשואות היו חוזרות לאוהלי בעליהן ולמשפחתן. מהן למדה על
מנהגי החיזור וטכסי הנישואין ולמרות שהבנות לא היו פטפטניות,
בעיקר בקרב זרים, הקשיבה להן אלה בריכוז כה רב, והשתתפה בצערן
ובצחוקיהן באופן אמיתי כל-כך שעד מהרה הרגישו נח גם בחברתה
והיא הפכה לאחת מהן.
ביום הרביעי התפרצה אדריאנה לתוך אוהל הנשים, נעמדה מול אלה
בפנים קורנות ואמרה - "אנחנו נשארות", ואלה, שהסתכלה לתוך
עיניה הירוקות וראתה בהן את המסע שעשה לה במדבר, את כל
המעיינות החבויים שרחץ בם את גופה, את הסיפורים הנפלאים על
כוכבי השמיים שהמציא למענה כששכבו ערומים על אדמת המדבר ואת
הארוחות הטובות שבישל עבורה מעל מדורה שהתקין בעצמו כל ערב,
אמרה בלי חיוך - "טוב".
ובתוך העיניים של אלה ראתה אדריאנה את עצמה כמו שאלה היתה
בחיים ההם, כשפגשה זר מחויך שדיבר אליה בצרפתית ובישל לה אוכל
איטלקי ולקח אותה למסעות של חלום בהרים של שוויץ ונתן לה
להרגיש איך היא עושה בו קסמים כמו שאף אחת אחרת לא עשתה,
ומהעיניים הכחולות של אלה געש הים ומשערה הזהוב זרם אור והיא
הפכה למישהי אחרת, הזויה, כמו שובל של שמלת כלה שהוא יפה
וחגיגי ולא יודע כמה הילדים עוד ידרכו עליו עד שתיגמר החתונה.
ואדריאנה קפצה עליה וחיבקה ואלה לא יכלה שלא לחבק בחזרה.

הן אמרו שאדריאנה יושבת לידו באוהל הגברים ומעשנת נרגילה בתורה
ואומרת מה שיש לה להגיד ומשמיעה קולות של הנאה כשהיא שותה את
הקפה המר מאוד או את התה המתוק מדי ומצטרפת אליו ואל האחרים
למסעות הרגליים הקצרים שערכו במדבר והוא מלמד אותה את רזי
הצמחים ואת סוד מיקומם של המעיינות ואפילו לדבר עם הגמלים.
ובכל לילה היו חוזרים לאוהל שלו ואלה בדממה אחריהם, מתיישבת
לפני הפתח ושומעת אותם עושים אהבה, משוחחים או צוחקים, ואלה
היתה שומעת אותם עושים אהבה או לא עושים, והיא כבר לא היתה
מתפשטת וערב אחד לא היה שום רחש באוהל, הכל דמם. אלה ישבה
וחיכתה, מרוכזת כולה עד שנרדמה. אדריאנה מצאה אותה בבוקר
כשיצאה לשטוף את פניה. בשיער פזור, ללא הבד על ראשה, היא נראתה
כמו ילדה מחופשת. היא הסתכלה בעיניה העצומות ובגופה המכורבל
ושאלה את עצמה אם אלה עדיין שלה והיא כבר ידעה כשאלה פקחה את
עיניה וביקשה מים.
יותר לא פקדה אלה את האוהל ההוא, שלושה ימים התאפקה, אבל בערב
הרביעי, כשיצאה לטפל באחד הילדים, שמעה רחשים ולחישות ומבעד
לבדים העבים של האוהל היא ראתה שני אנשים רבים, ללא צעקות,
בשפתיים קפוצות, בתנועות ידיים חדות, הוא פוסע הלוך ושוב, הלוך
ושוב, ואדריאנה עומדת שם ומתחננת שיעצור. והוא עוצר ממש מול
פניה ומשהו קורה שם, הילד התחיל לבכות ואלה נפנתה לעזור לו,
ייבשה את הדם בצמר-גפן טבול בקצת ערק ושמעה צעקה, אך הילד דמם
ושמה תחבושת דביקה מעלים שהכינה בבוקר ואחר-כך חבשה בתחבושת
גדולה לבנה וחבשה, מגלגלת אותה על כל כף היד, מהשורש סביב
לאצבעות ועוד סיבוב ועוד ועוד, והילד אמר "את מכאיבה לי, לא
כל-כך חזק" והיא קשרה וחתכה וחזרה אל האוהל להביט בפני הנשים
העובדות שהביטו בה בשתיקה עד שאחת אמרה - "היא העזה יותר מדי,
החברה שלך. עשתה מה שאף אחת לא עשתה כאן מעולם. והוא נסחף ושכח
את התפקיד שלו, את התפקיד שלה, כי יש גבר ויש אשה ומותר לו לתת
סטירה. הוא נתן לה סטירה רק אחת, זה בסדר, עכשיו היא תהיה
בסדר, תיתן לו כבוד", ואלה חשבה - כן, הכי חשוב זה הכבוד, כי
בשבילו כבוד היה שווה לאהבה. וכשראתה בדמיונה, את זה שהיה
אהובה, החיוך שלו כבר לא היה שם, היא כבר לא זכרה איך הוא הראה
אותה או את התמונה שלה לכל החברים שלו ואמר נכון שהיא יפה תראו
כמה היא יפה, וגם לא קעריות ריזוטו פטריות או עוגות חמות
ומתוקות שהביא לה למיטה בבוקר אחרי לילה של טירוף חושים ולא
זכרה רחוב וזמן שבו שאל אותה בלשון סגי נהור "מה לא סקסי בך?"
אלא זכרה רחוב אחר בזמן אחר שבו צעק עליה, הוכיח לה כמה היא
נוראה, באמצע הרחוב, עד שהיא הלכה משם ואז למחרת בבוקר הוא
הופיע, עם זר פרחים גדול ועם חיוך גדול יותר אבל אחר-כך, בזמן
אחר ובמקום אחר, הליכתו העצבנית, צועק עליה, באגרופים קפוצים
אומר שהיא טיפשה ואיומה, משפיל אותה, כועס ליד החברים שלו,
מתווכח עם מה שהיא אומרת ומלגלג ליד המשפחה שלו, ליד המשפחה
שלה, והיא נשארת שם כי הוא צריך אותה ולא רוצה שהיא תלך, למרות
שרע לה והיא כבר מנחשת מתי יכה על השולחן ויעיף אותה לקיר,
ובמיטה שלה הוא נצמד אליה מאחור אחרי שלא דיבר איתה יומיים
ותוך כדי שהוא מפשיט אותה הוא אומר - את בטח חושבת שאני גס,
כשהוא חודר אליה בבת אחת, ויש לי החוצפה, והדמעות שלה פורצות,
אבל אני בסך הכל רוצה לדעת, שקופות לא מרעישות, אם את עוד
מסוגלת, והיא רועדת, לא מתנגדת, ובוכה, לעשות איתי אהבה. אבל
רק כשהוא אמר לה במפורש, בזמן אחר ובמקום אחר, שאין לו כבר
כבוד אליה, רק אז היא קמה והלכה.
ובלי לשים לב היא מצאה את עצמה מסדרת את שני תיקי הגב שלהן
שהיו זרוקים ריקים בפינת האוהל. התיק הקטן עם האוכל היה ריק גם
הוא. היא ליקטה מפינת הבישול את הכלים שהביאו עימן והכניסה
פנימה. את הבגדים המעטים שהביאו איתן הפכו הנשים לסמרטוטים.
היא אספה מה שמצאה, ועוד חפצים שהילדים לקחו להם כדי לשחק -
מעילי הגשם שלהן, אחד כחול אחד כתום, נעליים גבוהות, גומיות,
עברה מילד לילד כדי לצרור יחדיו את כל יתדות המתכת, ספר שלקחו
איתן למסע לקרוא בתורות שהילדים קשקשו בתוכו, כלי כתיבה, שק
כביסה, פנס, קופסה עם תרופות שזכרה ששמה בבור הקר ששימש לאכסון
המזון, עוד בגדים, שלוש מגבות, שני תיקי כלי רחצה ריקים
ומלוכלכים, מברשת שיניים, מסרק וכיסוי עיניים שאחד הילדים מכר
לה תמורת אבן יפה שאדריאנה הביאה מאחד המעיינות בסביבה. אחד
אחד לקחה את החפצים והניחה אותם בתיקים, וכשהרימה לרגע את
מבטה, אחת הבנות הרווקות עמדה מולה ובעיניים נוצצות הראתה לה
טבעת חדשה עם אבן בצבע ירוק בוהק שקיבלה זה עתה מאהובה.
אלה נפנתה אליה, הצטרפה לצחקוקי הבנות ושכחה.
עד מהרה פשטה השמועה באוהל, התחילו צהלות שמחה וריקודים ובתוך
ההמולה נכנסה אדריאנה לאוהל והן הביטו זו בזו.
"זה לא משנה", היא אמרה, "זה עבר. הוא עדיין אוהב אותי. הוא
לעולם לא יתן לי ללכת", והנער נכנס לקחת את הטס עם התה ולהביא
לגברים גם קצת ערק לכבוד הארוע ואלה הסתכלה בעיניים של אדריאנה
ובתוכן ראתה את עצמה כשהיתה בתוך הזיה מתוקה שהפכה לסיוט. "את
מאושרת?" היא שואלת ואדריאנה לא עונה, מבטה חודר את אלה
ומאחוריה היא רואה את נערת האירוסין בכותנת סגולה, רגליה
השמנמנות וזרועותיה הקצרות מבצבצות ממנה ופניה השחומים נצבעים
באדום ומבטה של אדריאנה שוב מרוכז, בתוך עיניה של אלה, ומפספס
את הצלקת בזווית העין שעכשיו, שום כובע לא מסתיר אותה. והיא
עדיין לא עונה לה ובמקום תשובה היא שואלת "את מתגעגעת לחיים
הקודמים שלך?"
ואלה לא חושבת לרגע, כאילו חיכתה כל הזמן הזה לשאלה והיא עונה
ומייד בלי להסיט את מבטה,
"לא, אני לא מתגעגעת לחיים הקודמים שלי.
התיקים ארוזים, בואי".