New Stage - Go To Main Page

סינה קיד
/
אוכל

כשנכנסת למטבח היייתי כבר באטרף עם חתיכת עוגה בפה.
נעצרת.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שאתה תופס אותי ככה, ויכולתי להרגיש
את הייאוש שלך חורך אותי מבפנים. ידעת כבר. ידעת שזו לא העוגה
הראשונה שאני אוכלת באחת בלילה, וטוב מזה ידעת שעוד שעה תמצא
את עצמך איתי בשירותים, מחזיק לי את השיער בזמן שאני פולטת
החוצה בלי יכולת להפסיק, רועדת כולי מהמאמץ.
אתה אוהב אותי, אני יודעת את שאתה אוהב. בגלל זה אתה שותק,
יודע שיותר מזה יזיק, אבל מקווה שאתפוס את עצמי כבר בידיים.
עכשיו אתה נכנס למטבח, סוגר מאחוריך את הדלת ותופס אותי בכוח.

-אבל למה? למה את עושה את זה לעצמך?? לא אכפת לי ממני. אני
אבלה איתך גם נצח בשירותים בשלוש לפנות בוקר. אני אנקה אחרייך
את כל הלכלוך ואנשק אותך אחרי כל זה גם עוד אינסוף פעמים אם
אצטרך. אבל למה את עושה את זה לעצמך? למה??
שתקתי.
הדמעות זלגו לי בלי שליטה מהעיניים כבר מהרגע שהתעוררתי עם
הרעב החולני הזה, אבל הפעם הן שרפו לי את הפנים, את הצוואר.
אתה יותר מידי טוב בשבילי, לא מגיע לי אותך. אני רוצה להגיד
לך, כמו נביאה רואת שחורות, שתציל את עצמך ותלך ממני כמה שיותר
מהר. אבל אני חוששת שתבין, ושותקת.
אתה מחבק אותי, מתחרט על כל דמעה, על כל התייפחות שגרמת. -זה
לא אתה. אני לוחשת בקול לא שלי. זה לא אתה. זה הוא. הוא שזוחל
בתוכי בלילות. מפעפע לי בדם ומנפנף לי את החלומות והשינה. כבר
יש לו פנים. כבר יש לו שם. הוא כבר קיים. הוא כבר אדם.
הוא אני.
הקאתי עליך. הקאתי הכל. נראה לי שהקאתי חצי שעה, אולי קצת
פחות. וכל הזמן הזה אתה עמדת שם, מוכתם כולך מקיא. מחזיק לי את
הראש, מלטף את המצח המכווץ שלי ולוחש שהכל יהיה בסדר.
כשסיימתי, לקחת אותי למעלה. דחפת אותי למקלחת, ואני, חלשה
כולי, לא סרבתי.  הייתי כמו בובה בידיים שלך. עמדתי מתחת לזרם
ומתוך דחף בראשיתי לרצות אותך שטפתי את עצמי. כתפיים. ידיים.
חזה. בטן. בטן. בטן. ובסוף, הרגליים. עטפת אותי במגבת, כמו
שעושים לילדים קטנים. איזו אסוציאציה אירונית.
לא הייתי ילדה. הייתי כמו צמח.
לא יכולתי להסתכל לך בעיניים. לא יכולתי להסתכל על כלום. הייתי
כל כך עייפה. רציתי למות.
השכבת אותי במיטה. נשיקה. לילה טוב.

כשקמתי בבוקר הרגשתי הרבה יותר טוב. כל-כך חזקה. רק הטעם החמוץ
הזה בפה הזכיר לי את הסיוט של ליל אמש. לפי הצורה שבה ישבת על
המיטה יכולתי לנחש שמשהו הולך לקרות. משהו רע.  
בלי להסתובב אליי אמרת שאתה רוצה שאני אלך לטיפול. נהיה לי חם
באזניים. הלב שלי התחיל לפעום מהר, כמו אומר- אמרתי לך אמרתי
לך אמרתי לך אמרתי לך. לפי הקול שלך ידעתי שאתה נורא רציני,
ושהקמט הזה בין הגבות שתמיד יש לך כשאתה נורא רציני, עכשיו
מופיע לו שם.
לא אמרתי כלום. הלכתי לצחצח שיניים.
באת אחריי למקלחת. הסתכלתי עלייך במראה ונבהלתי לראות שאתה
מביט בי ישר בחזרה.
-אוף. אתה לא מבין.
-מה אני לא מבין? תסבירי לי, שאני אבין. אני כל כך מבולבל את
לא יודעת. הדבר היחיד שאני יודע הוא שבן אדם שאני אוהב כל כך
גורם לעצמו סבל כל יום מחדש. שכבר זמן שנראה לי כמו נצח את
דוחפת לעצמך אצבעות לגרון כדי להקיא את מה שאכלת, וכשאני רואה
אותך עושה את זה אני רואה אותך נעלמת. אני רואה איך את הופכת
למשהו אחר משהו כל כך... כל כך....
בשלב הזה התחלת לבכות.
משום מה, זה הכעיס אותי. הסתובבתי אליך.
-אתה כל כך לא מבין וכל פעם אתה יותר ויותר לא מבין. אתה לא
מבין כמה אני שונאת את עצמי. כמה אני שונאת את השלב הזה ביום
של המקלחת שבו אני חייבת להסתכל על עצמי במראה כמו שאני. כמה
אני שונאת את הרעב האיום הזה שמשתלט לי על כל האיברים ולא נותן
לי שקט עד שאני מאביסה את עצמי כמו בהמה. ואתה לא יודע כמה
דווקא ההקאה היא שמשחררת אותי. היא שמוציאה אותו ממני, מרחיקה
אותו, מורידה אותו באסלה. מורידה אותו שאולה.
-עד הפעם הבאה.
אתה צודק. כל כך צודק שאני אפילו יותר כועסת. אני רותחת. אני
שונאת להרגיש שאתה מטיף לי. שונאת שאתה מסתכל עליי במבט המרחם
העצוב הזה, ומלטף אותי כאילו הייתי חולה סופנית. ויותר מכל אני
שונאת שאתה אוהב אותי. לפחות אם לא היית אוהב אותי, הייתי
יכולה למות בשקט.
-טוב. אני אלך לטיפול.

כולם ישבו מולי, מסתכלים בסקרנות.
-חמישה חודשים כבר אני מופיעה פה למפגשים. כל יום. כבר חמישה
חודשים אני יושבת פה 65 דקות כל יום, כדי שכשאני אעמוד במעמד
הזה, אני לא אשבר, ואמצא את המילים. עד לפני חודשיים ושבוע,
הייתי מקיאה כפייתית. או יותר נכון, בשפה המדעית-בולימית.
הפעם האחרונה שהקאתי הייתה במסיבת הבר מצווה של אחי, ומאז, אני
נקייה.
להיות מה שהייתי, זה לא להיות. זה להיות כלי, בובה, בידיו של
יצר הרסני. של טרוף. עכשיו אני בסדר. את האוכל שאני אוכלת אני
מעכלת. וכשאני מסתכלת במראה אני כבר לא בוכה. אולי לא מחייכת,
אבל גם לא בוכה. אני רק מתפללת שהחוזק שבניתי כאן יישאר, כי
להיכנע שוב ליצר הזה, זה למות.

מחיאות כפיים. כולם נורא התרגשו. היו שהזילו דמעה.

ירדתי מהבמה. אתה חיכית לי בכניסה. ביקשתי ממך להוריד אותי
בבית כי אני ממש עייפה. חייכת. אתה יודע כמה היה לי קשה. אתה
מבין.

נכנסתי הביתה. אני רעבה. הוצאתי מהפריזר פיצה מוקפאת ושמתי
בטוסטר.
הישיבה במטבח בציפייה לפיצה התישה אותי, אז הלכתי להתקלח.
כשחזרתי הריח של הפיצה כבר מילא את הבית. הוצאתי אותה.  סיימתי
אותה בתוך דקה, בנוסף לתפוח ולחתיכת עוגה שנשארה משבוע שעבר.
אחרי זה הלכתי לשירותים, ושמה כבר התחלתי לבכות.
ידעתי מה קורה לי.
ידעתי שהוא חזר, והפעם-זה לתמיד.

הקאתי את הנשמה לתוך האסלה.







אהוב שלי.
את הסיפור שרשום פה אתה בטח כבר מכיר. את הסוף אתה אולי מכיר
קצת פחות.
רציתי שתדע שיותר משאני מצטערת על שאני זו אני, ועל שהדבר הזה
הכניע אותי ככה בלי מאבק כמעט, אני מצטערת עליך. על שנאלצת
לעבור את כל זה איתי.
בטח באותו יום שהתקשרתי אלייך ואמרתי שאני רוצה שניפרד, לא
הבנת למה.
אני יודעת שהתקשרת מליון פעמים. שמעתי את אמא שלי מדברת איתך.
אני יודעת ששלחת מכתבים נואשים. שמרתי את כולם.
אני גם יודעת שהסתובבת ליד הבית שלי עם האוטו עשרים וחמש פעמים
בדיוק. את הצליל של האוטו שלך אני מכירה כבר היטב.
אז אני רק רוצה שתדע שזה לא אתה. זו גם לא אני. זה הוא.
הוא הכניע אותי. השתלט לי על החיים. ולך לא היה מקום שם.
אני מצטערת אהוב שלי.
בלעדייך אין לי חיים.
אני מאחלת לך שיום אחד עוד תדע אהבה
ממישהי שתהיה ראוייה לך.

כואב לי כל כך אהוב שלי
ממני.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/2/03 17:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סינה קיד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה