לאחר שלוש שעות כמעט והתייאשתי מלהשאיר את האצבע באויר  , מנסה
לעצור טרמפים באמצע נו וויר מנסה להגיע לשום מקום אי שם בדרום
. אני אזכיר את ארבעים מעלות החום שהיו באותו יום ואת הזיעה
שנאגרה באזור החלציים עד שגם התחתונים לא יכלו לספוג והכל החל
לחלחל למטה , יכלתי לספור את כמות הרכבים שעברו על כף יד של
מתאבד חמ"ס . כשהתחלתי לצעוד עצר לידי אוטובוס שהגיע בדיוק
לבסיס , על האוטובוס היו בערך 250 איש נוספים שנסעו לכיוון שלי
, הנהג יודע שכל זמן שלא התעלף או עף מישהו מהאוטובוס , הוא
עדיין ימשיך להעלות נוסעים.
לאחר כחצי שעה ירדו כל הנוסעים מהאוטובוס והחלו לצעוד איש איש
לדרכו. השעה הייתה אחת בצהרים . הזמן שנקבע לבוא היה עשר בבוקר
, לעניות דעתי הזמן הכתוב הוא סוג של בדיחה פרטית של מש"קיות
הקישור כי פשוט אין דבר שכזה. אין גם קשר בין זמן היציאה מהבית
לבין ההגעה לבסיס , בכל שעה שלא אצא ,  אהיה בשעה אחת בצהרים
בבסיס שנקבע.  וכמובן כשהגעתי לא היה נפש חיה האזור , השעה
מוקדמת מידי בכדי להתחיל מילואים.
לאחר ארבע שעות של שיטוט אינסופי והליכה של 14 ק"מ וכל זה רק
בבסיס ולמטרות חיול החלטתי לישון מעט בכדי לנסות לשכוח את היום
שהיה ואת השבוע שיהיה . שלוש דקות מאוחר הוערתי למטרת סידור
הציוד ושיבצור המראה החיילי. הניסיון היה קלוש וחסר סיכוי
מלכתחילה אך לא אמרתי נואש , התאמה של חגור ממלחמת ההתשה ,
מימיות שעדיין מכילות את אותם מים רעננים של אותו יום גשום של
חורף 48 ונשק שכאילו חזר לפני כשעה מהג'ונגלים של ויאטנם לאחר
שמכלית סולר התפוצצה בסמוך , נראה בלתי אפשרי ולמעשה ככה הוא.
מחסני הציוד כאילו הובאו כולם כשדאג וטוני ממנהרת הזמן חזרו
מהמשימה האחרונה שלהם בפרל הרבור .  לאחר הניסיון המיותר
להחיות את הציוד , חזרתי מייד לישון כיאות לחייל מילואים ביום
הראשון.
המונח "ניסוי כלים" מקבל משמעות רבה ויוקרתית בימי המילואים ,
ולהרבה חיילים זהו רגע שאם עוברים אותו הרי הם שייכים לאותו זן
נדיר של שורדים. וכמו בסרטון הפרסומת לטירונות  הכלל צה"לית של
הטאליבן נראו אותם ספק חיילים ספק אזרחים שוכבים דרוכים מול
מטרות קרטון. כמובן שבתחילה נתבקשו כולם לשים חמישה כדורים
במחסנית והוזהרו בשימוש בנשק הקטלני אך כל זה כאילו נעלם כאשר
החייל הראשון פלט את הכדור הראשון ולאות הזדהות כל חבריו כולל
אני החלו לירות ללא הרף ולכל עבר כאילו אין מחר. מטח האש נמשך
כמספר דקות וכדרך נס , כמו שכד השמן הספיק לשמונה ימים כך גם
חמשת הכדורים שכל חייל היה אמור לירות. מכת אש שכזאת הייתה
מחסלת גדוד חי"ר אך ממאות הכדורים שנורו שלוש מתוכם באמת נורו
לעבר המטרות ובאמת פגעו , ולמעשה אם הקרטונים היו אויב אזי אחד
מהם היה סובל מפגיעה במפשעה והשניים הנותרים היו צריכים רק
להחליף חולצה באפסנאות. למעשה אם עברתי את היום הראשון בחיים ,
השמיים הם הגבול.
קולות הטיקטוק של הגנרטור הידהדו בראשי בכל לילה , ההרגשה
הכללית הייתה שינה עמוקה במיטה כשהכרית לראשי היא ראש מנוע של
ווספה , והבחנתי שזו בעיה עבורי כאשר התחלתי לשמוע את הקולות
גם בצהרים באמצע המדבר השומם , אך ידעתי שזה עניין של ימים עד
שאתרגל לזה. ההתעוררות כל בוקר לקולות הווספה והרוח המדברית
גרמו לי אף להנות מרגעים קסומים אלה ולאחל אותם לכל מכריי באשר
הם. ובינתיים , לא לחינם זומנו כולם בשבוע הכי חם בשנה ובתקופה
הכי לא מתאימה של השנה . איש איש למען מטרותיו הנעלות. כחייל
מילואים ותיק  , מטרתי הייתה לנסות לנצל כל רגע בשהותי שם ,
והמטרה כמובן מקדשת את כל האמצעים העומדים לרשותי ולכן בכל רגע
נתון הייתי מנסה לישון. אם על הנגמ"ש ואם אחרי ארוחת הצהרים
ידעתי שחייב אני לנסות להירדם , אם לא בשבילי אז לפחות למען
דוגמא אישית לאחרים. וכך העברתי שעות רבות באינספור תנוחות
ובמקומות שונים בהתעפצות ובמנוחה. שימחה אחזה בי כשרבים מחבריי
הלוחמים ראו זאת וחיקו אותי , אין מה לעשות , ,לא פשוט להיות
מקצוען.
נתון מדהים הוא שעל כל ליטר סולר שצורך הנגמ"ש , שותה החייל
הממוצע ליטר קפה , למרות שרבים חושבים שזו סתירה כי זה מתנגש
עם מטרת השינה , אך הדבר לא נכון , קפה בצבא אינו מעורר אלא
מרדים. לא משנה כמה צורכים תמיד השאיפה היא לשתות עוד ולנסות
לישון לאחר מכן. מספר העצירות למטרת הכנת קפה היא הערך כמספר
המטרים שהכלי עובר , זאת אומרת שבממוצע על כל עשר מטר שהכלי
נוסע נפתח פק"ל הקפה פעם אחת . הותיקים אפילו מבשלים תוך כדי
נסיעה ואילו המכורים שולפים אותו בכל פעם שהם מרגישים שהנגמ"ש
הולך לעצור ,קרו כבר מקרים שנעשה קפה אפילו בטבעיות כשצידדו
ימינה או שמאלה.
לאחר כמה ימים של שינה מעורבת בגלוני קפה וכל זה ללא מושג מה
מתרחש מסביב ,  הגיע הזמן לחזור הביתה. בכדי להדגיש את עוצמת
המשמעות של המילה בית ,  היום האחרון מעוצב בצורה כזאת
שהגעגועים חזקים מנשוא והרצון היחיד הוא להשתחרר הכי מהר ורק
ללכת. סיימתי את הקפה השביעי של הבוקר בשעה שמונה בערך והחלטתי
לנסות להשתחרר ולא בלחץ. הרי לא משנה כמה מהר יעשו כל המטלות ,
השחרור יהיה בשלוש בצהרים ולכן עדיף לא לנסות להשיג את הזמן
אלא לתת לזמן להגיע לבד. למרות ההמולה וההתרוצצות הבלתי פוסקת
, שום דבר לא נעשה ולא משתנה ורק הזמן עובר לאיטו. ואני בשלי ,
לא בלחץ כמובן , מנקה שם , עוזר פה ומחכה לשעה שתבוא. כמעט
הסוף רק להחזיר את כל מה שחתמתי עליו וזהו . גם אחרי חצי שעה
לא ירדה לי התדהמה מהפנים ומוחי הקודח ניסה לפתור את החידה איך
זה שלמרות שגנבו לי חצי מהציוד ביום הראשון , כרגע אני נוכח
לדעת שיש לי עודף של ציוד כשאני מזדכה .
ארבע אחרי הצהרים , עדיין ארבעים מעלות , עדיין עם האצבע למעלה
מנסה להגיע סוף סוף הביתה. שוב אותו אוטובוס רק בכיוון צפון
ואני עדיין שורד.