שוכבת במיטה רחבת ידיים, על סדין קר הספוג מזיעה, ויד גברית
עלומה מלטפת בעדנה את עורי החם והלח, מעבירה בי רטטים קלים של
עונג.
גוף גברי רחב נצמד אל אחוריי, ידיו לופתות את גופי, מגעו צורב
את עורי ונשמתו החמה נושבת על צווארי.
חם לי וחיוך רחב נמתח על פניי.
זיכרון התשוקה שחוויתי קודם, עדיין טרי במוחי, טרי בגופי.
פניי קפואות, קרות כאבן ודמעותיי מאיימות להיפרץ  מזוויות
עיניי האדומות דרך לחיי הנפוחות ועד שפתיי הרוטטות.
אני עם מישהו, אבל לבד. כל כך לבד...

נשימתי איטית, הלב דופק בחולשה, גופי נח ברפיון ואני כל כך
ריקה.
ריקה ומשומשת כמו חפץ שמישהו השתמש ולא הזדקק לו עוד, השליכוני
כמו שמשליכים חפץ בגמר השימוש.
גופי הוא כלי ריק מנחושת עקומה וחלודה שעבר זמנה, כלי המונח על
המיטה כאבן שאין לה הופכין.
כל המקיש על בשרי, יתקל בצליל חלול ועמום, כי בפנים אין כלום.
נשמתי הלכה פרחה לה, בודדה ועזובה. פרשה כנפיה כציפור קלת כנף
אל ארץ לא נודעת. קול משק כנפיה עודנו מהדהד בראשי, כמי הנחל
הזורמים בוואדי, משקשקים ומחליקים סלעים נוקשים.

והכאב לא עובר, עוד לא תמו ייסוריי.
גופי הוא רק גוף, כלי לנשמה, כלי ללא משמעות.
כלי לסיפוק צרכים גופניים, בית לנשמה אבודה החושקת במילוי
צרכיה, שאינם מתגשמים. ופי זועק פעור השמיימה, צועק ללא
מילים.
ואיש אינו שומע ולא מאזין לרחשי לבי, לצווחות העלומות בתוכי.

נעוריי אובדים, תמימותי חמקה מזמן מבין אצבעותיי.
בגרתי עם השנים, השתניתי, אך נדמה כי אני דורכת במקום כל הזמן,
לא נעה בציר החיים קדימה.
ואולי לא השתניתי.
אולי אני עדיין אותה ילדה.
פיטר-פן נערית-נשית שלא רוצה לעולם להתבגר, שלא רוצה להתמודד
עם המציאות, עם החיים, עם הקשיים, עם האכזבות.
פיטר פן שתמיד התאהב בנערות הלא נכונות, ששכח כבר התאהבות מהי,
שלא חש מעודו את התחושה שמאוהבים בו, שזקוקים לו...

ריקנות עצומה עוטפת אותי, ואני שוכבת, שותקת, בוהה בחלל,
בחושך, בריק סביבי כמו בריק בתוכי. לא יודעת מה לומר, מה
לעשות, איך להמשיך...


ממשיכה לצעוד בלית ברירה במצעד החיים, או שעליי לומר- במצעד
המוות.
בדרך אני מועדת על מהמורות ונופלת במלכודות, מצפה שמישהו יעזור
לי, יצעד לצדי, יתמוך בי ברגעיי  הקשים, ייטול את אהבתי,
ויעניק לי משלו, שילמד אותי את פרושה של תקווה...