זה התחיל בסקי באלפים השוויצרים, ריקוד שורות לבן בלילה שחור,
חיפוש שלא העלה בחכתו דבר, מפגש שטני עם התודעה הפחיד אותה
מהזיות, משם פרשה למציאות, שלא הייתה לבחירתה, מציאות שטנית
היא לא פחות.

היא הייתה בפרדס נטושה בדמדומי בוקר, צריחות העורבים שרמזו על
הלילה שהיה, דקה של איפוס ואז נזכרה, במבט במראה לאחר הגלישה,
זה היה אמיתי יותר מתמיד, ומפחיד, כן זה מפחיד, כמו חווה הרבה
אחרי פרי עץ הדעת, ידעה כי את אשר עשתה לא תוכל להסביר, אף לא
לעצמה.

והסבירה ורדפה אחר גרגירי אבקה דקה, נראה כי מצאה תשובה, "זה
דווקא לא כל כך רע".
ויום אחרי זה האשמה, והשעון שלא עשה מה שרצתה, הרהרו את
ביטחונה ושוב הייתה פגיע, היא הלכה לרופא אבל לא הרגיל, ההוא
של החבר'ה שמפורר להם מן גיר, הוא אמר שזה נורמלי מה שעולה
חייב לרדת, זה נשמע הגיוני קצת אפל ולא רצוני, אך העיקר כי זו
מציאות עתה אין בה מרירות, קצת לבד וקצת ביחד, העיקר כי אין בה
פחד.

היה זה בוקר השעון צלצל היא התעוררה בתוך שניה ונפלה אחרי שעה
השעון שעדיין לא הפסיק לצלצל הביט עליה וחייך, קיבל צורה בעיני
רוחה, מעין ישות שכזו מעצבנת, הכי מוזר שגרם לה רגשי נחיתות.

היא לא שלטה בו בשעון ולא באף, בשיגעון, ועוד שורה ועוד סיגריה
ועוד ריקוד ועוד פעם לילה.
בלילה היא חיה שהרי אלו השעות, גופה רוצה ומנסה להתעורר
מאשליות, ושוב מגיע שליח בעל גוש לבן מודה לו ואומרת "עם
יהלומים כאלה אוכל להכין שרשרת", שרשרת של חיים מעגליות חסרת
מוצא, היא רוצה ויודעת שזה עלול להיות קיצה, מה שאינה יודעת
הוא שזו רק ההתחלה.

צלילות -

זה היה השלב בו נגמר לה מהכל נמאס לה לענוד את אותן המחרוזות,
מעגלים של חיים, שנטחנו במשך דורות רצתה לדעת את טעם החיים
ואיפה טעם החיים מסתתר אם לא במוות?
רצתה יותר עמוק יותר עתיק יותר רחוק, רצתה דורות שחלפו והיא לא
אתם, וצללה עמוק אל תוך העבר ללא כל רגש של זמן כאילו שוקעת
אחורה מיליוני שנים מכאן, רחוק הגיע רחוק, רחוק, לאחר שאת המחט
תקעה עמוק, עמוק, ואחרי כחודש רגע של מציאות הראה לה יד
חיוורת, מחוררת, ואפה נזל בעוד היא כבר אינה זוהרת, רגע של
עצב, מבט במראה, נזכרה באותה הבחורה, שעשתה למען עצמה ולא למען
העשייה, לא היה לה מה לעשות הכל השתנה, נראה היה כי עבר זמנה,
חייה כבר לא שלה היא שייכת לשלווה, השלווה דיברה מתוכה ורק
רצון לא לשוב לפני האדמה המקום הנורא, בו כולם רצו ממנה משהו,
שם איפה שהיא עכשיו, הכל נעשה למענה, החיים יפים ושלווים, אבל
אין שום מזימה אין שום טעם לחזרה, בטרם צלילתה מלמלה -"הכל
ידועה פה, כי כלום לא משתנה וטוב לי, כי נמאס לי לתמרן בין בני
אדם, נמאס לי להיות עם כולם, אני שלי ועם עצמי ורק שלווה לי
בעולם".


מדרגות לגן עדן הובילו אותה לגיהינום והדלת נטרקת והיא נשארה
בתהום עמומה ותמוה בוהה בשתי עיניה לעבר אבדון, לא תמצא דרכה
בחשכה ולא ידליק איש את אורה שהרי היא גמורה, ואין דרך חזרה,
כה צפוי, כה ידוע, כה טחון ובלי אף געגוע, אמרו לה בעבר כי כך
יהיה והיא למרבה הצער שכחה מי אמר ולו רק בכדי שיציל אותה, אם
ידע את עתידה אולי יוכל לתקן את עברה.

רצון להגיע גבוה יותר הוא שטמן ראשה באדמה.


ואז צלצל השעון והיא התעוררה, "היה זה סרט רע" בישרה לה אמה,
"שודר בערוץ הסרטים בשעה שאת אמורה להיות ישנה", ועד עתה
מנמנמת, בראשה מסתובבת ארנבת ואת מוחה ממחשבות מקוריות מרוקנת,
היא של החברה שוב היא יודעת מהי הסכנה בהטמעה, היא יודעת מה
תפסיד עם לא תיהיה אחת מהם.


ומכאן המסקנה כי כל חיה עדיף לה לחיות לבד אך מדוע כזו מועקה
טמונה בחברה, מדוע אנו כה ביקורתיים כלפי מבוכה של אדם אחר
ולמה על אדם להתנתק מהחברה על מנת שיוכל לחשוב כי הצליח להגשים
את עצמו וכי מדוע על אדם להתנתק ממחשבה בכדי לתפקד היטב כפי
שאלוהים ברא אותו, עירום וגאה, אמיתי ולא מוסווה, לא שאני יודע
אם אלוהים קיים אבל בכל זאת איכשהו באנו לעולם, וערומים היינו
כן כן!