מה בסך הכל רציתי?
להגיע לדירה ולפתוח אותו,
את בקבוק הJB שלי.
בקבוק שלם לעצמי, לבד לשבת
ולחגוג עם עצמי, זה הכל.
חשבתי עליו כל היום, על הבקבוק
JB שלי, שמחכה לי על השולחן
ליד הטלפון, הוא והשלט של הטלוויזיה, הטלוויזיה
שמכוונת כבר לסיינפלד בדיוק כשאני מגיעה.
הכל היה מתוכנן עד שנזכרתי שאין לי
בקבוק JB  שלם בבית, ואני תכננתי לשתות אחד שלם
או לפחות לנסות עד שאני אתעלף, מה שיבוא קודם.
אז אמרתי טוב נו, אני אסיים לעבוד 10 דקות קודם
ואלך לחנות לקנות לי, ואני עדיין אספיק לסיינפלד.
זה לא שמישהו ירגיש בחסרוני בעבודה, גם ככה
זאת עבודה בקבלנות, אני לא שואלת אף אחד.
ממש שלא ציפיתי לגשם הזה, שהיה חייב לרדת
בדיוק כשיצאתי מהבניין. תמיד זה קורה לי,
אני והמזל הדפוק שלי, למה דווקא היום להרוס לי
את כל התוכניות. בלית ברירה התחלתי לרוץ,
פתאום קלטתי את עצמי מקפצת בין השלוליות,
איזה דבילית אני, אבל מהר יצאתי מזה והמשכתי לרוץ.
החנות לא רחוקה מהעבודה, תמיד יוצא לי לעבור שם
בדרך לדירה שלי ותמיד אני שוכחת לקנות אוכל לג'ורג',
החתול שלי, שלא מזמן חגג 13 חודשים להולדתו, איזה חמוד.
יש! סוף סוף הגעתי, אני כבר מגיעה, שיט! זה סגור!
איך יכול להיות? מה השעה? שש זה עוד מוקדם!, אבל היום
יש יום זיכרון לרבין, איך יכולתי לשים לב.
זה כל כך מרגיז, תמיד מה שאני רוצה לא קורה, אני והמזל שלי.
טוב נו.. הגשם לא מפסיק, להישאר פה אני לא יכולה,
אני רטובה וקר לי, והגרביים מסבתא כבר מזמן נרטבו.
כמה היא הייתה כועסת אם היא הייתה יודעת שיצאתי ככה
כל כך לא מאורגנת לחורף.
אני ממשיכה לרוץ, החושך כבר מזמן ירד, ותל אביב בעונה הזאת
ממש לא מוצאת חן בעיניי. הגעתי לחדר מדרגות, אין מקום שבו
הייתי רוצה להיות יותר, המקום הכי יבש,
אפילו יותר יבש מהדירה המתפוררת שלי. כמה הייתי רוצה
שהמעלית תפעל, שש קומות זה דיי הרבה, במיוחד בחורף כשקר,
כל העצמות קפואות, כמה קר לי. והנה היא. הדלת שלי, מספר 28
בבניין שלנו, הדירה הכי מפורקת בבניין ודווקא היא שלי. אבל
האמת שבחיים לא הייתי מחליפה את הדירה הזאת, הבית שלי.
למה אני מתעכבת, מה יש לי? הנה המפתחות, הנה, זהו!
היי ג'ורג'! חמוווד, שיט כבר 18:24, למה סדרות אמריקאיות
חייבות
להיות בדיוק 22 דקות?!?! כמה נעים פה, איך התעייפתי, נכנסת
למקלחת,
אבל לא הדלקתי את הבוילר וגם ככה יקח לו שנים להתחמם.
להחליף בגדים נראה הפיתרון הכי מתאים כרגע.
אני כל כך מיואשת, אני לא מאמינה שלא ראיתי סיינפלד, טוב גם
ככה יום זכרון לרבין ולא היה.
גם לא יצא לי לקנות את הבקבוק. אוף!!
כל כך מעצבן שאני לא שיכורה כרגע, אני בשיאי כשאני שותה.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לשבת פה בחורף כשקר ואני עוד פיקחת.
אלו הרגעים שהמחשבות מתחילות לרוץ, ואני חושבת יותר מדיי
ומתחיל להיות לי רע. זאת תקופה לא קלה וכשאני לבד לא טוב לי,
כשאני עסוקה אני לא מתייחסת לזה.
כדי להפיג את השקט הדלקתי רדיו, גלגל"צ כמו כולם, זה לא עוזר,
יש שירים עצובים, זה היה צפוי. זה מתכון מושלם ללהרגיש מדוכאת,
החורף, המוזיקה, הבדידות. ברגעים כאלה אני נזכרת בו, איפה הוא
נמצא היום, איפה אני הייתי היום אם הוא היה איתי.
אם רק הייתי יותר בוגרת אז.
אולי הייתי יכולה לטפל בו, זה הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה
לעשות אי פעם, למסור אותו.
אבל הייתי צריכה להחליט, ומהר. אמא צדקה, בתינוק לא הייתי
יכולה לטפל בגיל 17.