הוא חשב שהיא תלך לאיבוד אם הוא לא יחזיק אותה בקרניים.
הקרניים שלה היו דבר מוחשי כמעט כמוה, למרות שלא היו קיימות
באמת. רב השיחות שלהם נסבו על הקרניים שלה, או על הזנב שלו.

 הם לא היו שדים במובן המקובל. היא חשבה שזה יכול להביא לאסון
אם לא יודו בכך שהם שדים, אבל לו זה לא היה אכפת.

 הוא טען שהוא אוהב אותה. היא אמרה שאהבה זה דבר סובייקטיבי
מאד, ובכלל... מה הוא יודע, לעזאזל, על אהבה?

 הוא גער בה: "אל תשתמשי במילה הזאת. את יודעת שלאחי קראו
עזאזל." היא צחקה צחוק גועלי. הוא הפנה את גבו וקיפל אליו את
הזנב. הוא ידע מה יעשה בו: ישתמש בו כשוט. זה הגיע לה.

 המכה הצליפה על גבה החשוף, אך היא המשיכה לצחוק. רק הטון של
צחוקה השתנה. הוא נשמע כמו סירנה של ניידת משטרה. משהו בין
עונג לבין כאב בל יתואר. היא תמיד היתה מוזרה, אפילו בתור
שדה.

 הוא ליפף את זנבו סביב קרניה במחווה של אהבה. הוא הצטער על
מעשיו, אבל היא לא סלחה לו. בעיניים עצומות שרטה את האוויר
שלו. הוא לא ידע מה יעשה עכשיו. האוויר שבו השתמש לנשימה שרוט,
והוא בורח.

 "זו לוחמה מלוכלכת," אמר לפני שנמוג.

 היא צחקה שוב, צחוק של אדם העומד צעד אחרון לפני התהום
ומתכוון לקפוץ אליה. היא שרטה גם את האוויר שלה והתענגה על
העלמותה האיטית.

 ואז נכבה האור.



 כשהם התעוררו בעולם האחר, הם היו שוב ילדים. ילדים תמימים של
צבעי הפסטל הבהירים ושל השמש הכהה. בעולם ההוא היתה השמש כהה
כמעט כמו השמיים ביום שרבי. קשה היה להם להסתגל לעולם החדש.

 הם לא היו רגילים לכל מה שסבב אותם. הם ידעו שעליהם לתת שם
לכל, כי הם האדונים של השמש ושל העולם.

 הם לא דיברו. דיבור הוא ביזבוז זמן בסיפורים, הם אמרו לי
בקריצה. הם רק רצו שאתן להם את הזכות להחליט בשביל עצמם. אבל
האם זוהי זכות?

 "אתה לא חושב שאתה חצוף?" היא אמרה לו. הוא לא הגיב. הוא כן
הגיב. בשבילה לא היה שום הבדל אם הוא הגיב או אם לא.

 "את בסך הכל דמות מסיפור בדיוני קצר," הוא אמר לה. הוא היה
רשע, אבל לא במובן המקובל. הוא לא עשה שום דבר רע. רשעותו
הסתכמה בהולדתו.

 "ברוכה הבאה לשאול," אף אחד לא אמר לי. אבל ידעתי. ידעתי שזה
היה צריך להאמר מתישהו. אז למה לא עכשיו? אמרתי זאת לעצמי, כי
לא נותר שם אף אחד אחר כדי להגיד לי את זה.

 רציתי להפוך לשדה בעצמי. מה אכפת לי מה יגידו. אז מה אם
להיות שדה זה לא אופנתי?! להפוך לשדה! מפלצת כבר הייתי,
והלוואי שהייתי מתה בגילגול ההוא ולא הייתי ממשיכה בדרך
היסורים אל המחר.

 "הכל מתקשר ליקום," היא אמרה. אבל גם אני וגם הוא לא האמנו
לה. הרי ידוע ששום דבר לא מתקשר ליקום, בדיוק כפי שהיקום לא
מתקשר לשום דבר.

 האורות ריצדו לנגד עיני; עיניים חוטאות שמשתתפות בריקוד
האלים. "האלים הם דבר מזוהם," הוא הסביר לי, "מזוהם כמעט כמו
הריקוד שלהם. רואים שאף פעם לא השתתפת במחול השדים. בטקס הקבלה
שלך אארגן לך מחול שדים קטן."

 הוא הביט עליה אבל היא לא הבינה, או אולי לא הסכימה. הוא היה
תלוי בה, כי רק שניהם היו שם, אז הוא התחיל להתחנף. הוא צעק
עליה עד שנרגעה. אז הצטנפה בפינה והכינה את כשפיה.

 "הייתי פעם מכשפה," היא גילתה לי סוד גלוי. "הייתי פעם
מכשפה. כשהייתי בגילגול אחר. צעירה ויפה יותר." היא לא נשמעה
מתגעגעת אלא סולדת. "את באמת חושבת כך?" נהגתי לפקפק בדבריה
כפי שפיקפקתי בדברי האחרים.

היא לא ענתה לי. אולי חשבה על השאלה. במוחי צצה אמת חדשה; מחול
השדים מסמל את הרע שבעולמנו, כך חושבים האנשים, אבל הוא הדבר
הטוב והשלם ביותר שקיים ביקום...

 אז אולי היקום כן מתקשר למשהו? חשבתי בחטף. אם כן, הוא טעה
ודווקא היא צדקה. נפניתי אליו בזעם. הוא הבין למה. לכן דאג
להכין לעצמו מחבוא תת-קוסמי.

 "לכל השדים והרוחות," גילגלתי את הביטוי על לשוני. זה גרם לי
הרגשת רווחה. כמה שזה מקל עליך כשאתה מרגיז אנשים אחרים. זוהי
תמצית הטוב שבעולם. כך אפילו אמרו שניהם. אבל מה בעצם הם
יודעים?

 הם הכי גרועים כשהם נהפכים לישות אחת. אני יודעת זאת. הם
רבים בינם לתוך עצמם, וזה הכי איום שיכול להיות. הם פשוט
משגעים אותי וזה את זה, אבל הם נהנים מזה, וזה דווקא הטוב
שבזה.

 הם פשוט מנסים למצוא מפלט. מפלט מהחיים הרגילים של קנייה
בסופרמרקט וגידול ילדים. הרי זה איום, לחיות תמיד באותה שגרה
של אנשים המושפעים מחיי המלאך בדיוק כמו שהם מושפעים ממחול
השדים. למה אף אחד לא מסביר להם לאיזה צד עליהם לפנות? עליהם
לוותר על הכל. רק אז יוכלו להצטרף אליהם, ולהשתחרר מהמסה של
הכובד הנורא הרובץ עליהם.

 אילו היו בני האדם מקבלים את האומץ להשליך מעליהם את השגרה
הנצמדת אליהם כמו עלוקה, היו מוצאים את האושר. ואולי האומץ הזה
הוא דבר שיכול להתפתח רק מקרקע עשנה.

 "את לא צודקת בגישה," הוא אמר לי. "גישתך לגמרי מוטעת," היא
הוסיפה. כשהם ביחד הם חוזרים על כל משפט פעמיים, אך בדרך שונה.
זה משגע אותי לגמרי, והם יודעים את זה, ונותנים לעינוי שלהם
לחלחל דרך עצמותי הרכות.

 "אם בני האדם היו נותנים לחלומות שלהם לסחוף אותם לגמרי,
אותם חלומות שהם חולמים בלילה בשנתם... אז היו מגיעים למחול
השדים" הוא אמר. "חלומות הלילה הם המביאים למחול השדים," היא
חזרה אחריו. הם נפרדו, התחלקו שוב לשניים. ושוב החלו לריב
ולהתפלמס.

 "פעם בני האדם ידעו את הסוד," הוא אמר. "הם זכרו את כל
חלומותיהם על בוריים. אז הגיעו אלינו, אל מחול השדים. אבל הם
לא הבינו נכון את הכללים. הם לא הבינו שמחול השדים הוא הדבר
הטוב ביותר בעבורם, בדיוק כמו ביצה של חול טובעני; זה מנקה,
מטהר ממחשבות. הם נבהלו והפסיקו לזכור את חלומותיהם. גם כשהם
זוכרים את חלומותיהם הם לא זוכרים את כל תוכנם, ולרב גם המעט
שהם זוכרים מתפוגג תוך כמה דקות."

 ידעתי מה הוא עומד להגיד הלאה. "את רושמת את חלומותיך ברגע
שאת מתעוררת," הוא אמר, בדיוק כפי שלא ציפיתי שיגיד, "לכן את
הקרובה ביותר אלינו ואל טיהורך." היה משהו מפחיד בקולו, שגרם
לי להרגיש מאושרת ואחרת. הפניתי אליו את גבו. היא חסמה את
דרכי.

 "את תעזרי לנו להשתלט על זמן הדמדומים. הזמן בו לבני האדם יש
עדיין קרומי שינה על העיניים, והם אינם מסוגלים לראות דבר, אבל
לשמוע יותר מאי פעם בחייהם. את תחזרי לארצך ולמשימתך."

 צנחתי באלכסון. ידעתי שכעת עלי לחזור הביתה ולעזור להם
במשימתם. ידעתי גם שההוראות יגיעו אלי בטלפון המוזהב של
חלומותי, ושעלי לרשום בדקדוק כל משימה. עלי להודות, לא פחדתי
כלל. היתה בי הרגשה של התרוממות הנפש. או שמא לא היתה זו נפשי
שהתרוממה אלא משהו אחר?! אולי הם לקחו את כל המטען שהבאתי בי?
אולי אני לא חושבת מה שאני חושבת שאני חושבת? אולי הם השתילו
בי ישות מחשבתית אחרת, ואת ישותי המחשבתית הם נתנו למישהו אחר
ואולי אף שרפו אותה?! ואולי מה שהתרומם בי היה תיאור גופני של
משהו שלא קיים בי באמת?

 ידעתי שלא אדע את התשובות על כך לעולם. ואולי חלק מהתשובות
יתגלו לי בזמן שאצטרף למחול השדים.

 נפלתי ארצה.



 כשחזרתי לשם, קילומטרים מאוחר יותר, הייתי חתול. הוא חשב
שאני נחש. היא אמרה שזה אופייני לשדים לחשוב דבר כזה. לשדות,
לעומת זאת, יש אינסטינקטים חדים. הן מרגישות את הדברים כפי שהם
באמת. הם שתו שם.

 הגעתי לשם כי ידעתי שנכשלתי. לא הצלחתי לעמוד במשימות שניתנו
לי, הן היו סגולות וסדורות מדי לטעמי, וחשוכות.

 לא היתה דרך לבצען. ידעתי זאת מרגע שהגיעה ההודעה בדחיפות
זהובה אל הטלפון של מחשבתי. "בני האדם יזכרו את חלומותיהם רק
ברגע שיפסיקו לשנוא זה את זה."

 כבר אז ידעתי שהם לעולם לא יפסיקו לשנוא זה את זה. זה מה
שנותן להם את הכח, את הרצון לחיות. זוהי המטרה הגדולה של
חייהם, של מותם ושל שאר מצבי הוויתם. ממש כפי שמחול השדים הוא
הארס המתוק שבסוף המעגל של פקודות השד.

 העברתי בחזרה איתות: "בני האדם לעולם לא יפסיקו לשנוא זה את
זה, אלא כשיכחדו מהעולם". הם לא הקשיבו, גם לא שמעו. הם לא רצו
להקשיב או לשמוע. זה היה נורא ילדותי מצדם. יתרה מזאת, זה היה
נורא עוברי מצידם.

 הבעיה עם שדים היא שהם חושבים שהם הכי חכמים. אבל זה לא יכול
להיות, כיוון שכולם שדים ואי אפשר שכולם יהיו יותר חכמים
מכולם.

 אז החלטתי לתת עוד נסיון למשימה שלי. פתאום קלטתי: אם גם בני
האדם הם שדים, הרי שזה אפשרי ואפילו די קל להביאם למצב האידאלי
של מחול השדים. כישכשתי במחושיי בהתלהבות (היה זה לפני שעברתי
מטאמורפוזה והפכתי לחתול שטני).

 ניסיתי. אני נשבעת במותי שניסיתי. באותה תקופה התחלתי להישבע
במותי, שהרי הוא מוחשי ובטוח יותר מחיי. הוא ניסה לשכנע אותי
שלא חייתי מעולם. לכן, למרות שעדיין הייתי בטוחה שחייתי מתישהו
(גם אם לא ברגע ההוא ממש), התחלתי להאמין במותי יותר מאשר
בחיי. היא אמרה: "זה טפשי. חיים הם התנאי למוות. אם לא חיית
מעולם, לעולם גם לא תמותי." שמחתי שהיא אמרה זאת. אם הוא צודק,
הרי שלא אמות לעולם.

 היא אמרה: "כל השדים זהים. אך יש שדים הזהים יותר" והיא כתבה
זאת בספר ההנצחה הכוכבי, שם נכתבו כל אמרותיה השנונות, ששרטו
בלהביהן את כריכת החול.

 נסיונותי לא הצליחו. עליתי בחזרה לשאול.

 בשאול בנו באותה תקופה נתיבים חדשים. "מי אמר שאין תנועת
מתים בשאול?" הוא אמר בעודו מרקד בסיבובים. "יש תנועת מתים
בשאול," אמרה היא, מסתובבת עימו.

 אינני יודעת מתי בדיוק שמתי לב לעובדה שאני חתול. אני מניחה
שזה היה בדרך לשאול. פתאום התחלתי להתלקק. לשוני המחוספסת נגעה
בפרווה רכה. ציפיתי להיות חתול שחור גדול, בעל עיניים ירוקות
רעות. אך לא נראיתי כך. למען האמת לא נראיתי כחתול. אמנם היתה
לי פרווה, כפות עדינות ומילותי יצאו מפי כיללות. אך כשהבטתי
במראה שבשאול, ראיתי לפני קיפוד.

 אחר כך הסבירו לי, שזהו היה השלב הראשון בהכנתי למחול
השדים.
 הבטתי בסקרנות ובציפיה. ההתבוננות שלי כבר לא היתה ממשית.
אבל המשכתי להחזיק בה בצפורני החתול ובקוצי הקיפוד. חיכיתי
לראות מה יתרחש הלאה.

 הם היו רק שניהם שם, ולכן קיומם הותנה בקיום מחול השדים. הם
סימנו לי שהם עומדים לסיים את המחול, ואז החלו.

 אחר כך היא שרטה את האויר שלו, והוא נמוג לאיטו. אז אחזה
בכפי, והפכה את השריטה לשביל. על השביל הזה צעדתי עד שהתעייפתי
וכאבה לי הפרווה. כשהתעוררתי, גיליתי שבשנתי שרטתי בלי מודע את
האוויר שלה. כעת נשארתי לבדי וסוף סוף ידעתי את ערכו של מחול
השדים - חוסר ערכו.

(נכתב ב1990 (כשהייתי בת 16))