איתי גדל בצל אחיו הגדול, אבל זה לא הפריע לו מעולם, כיוון
שאחיו היה האדם אליו היה קשור יותר מלכל אדם אחר. שלוש שנים
הפרידו בין אחיו לבינו. פרק זמן ארוך דיו כדי לגרום לאיתי
להעריץ ולהעריך את אחיו, אך קצר דיו מכדי שיבינו זה את זה. כבר
כשהיו בגיל גן ויסודי היה איתי הולך אחרי אחיו לכל מקום, ואחיו
מעולם לא התלונן ותמיד לימד אותו, עזר לו, דאג לו.

כעת שכב איתי על מיטת הנוער הגדולה בחדר אותו חלקו עד שהתבגרו.
הוא החליף תחנות בטלויזיה, אך לא ממש הביט בה. עיניו היו
נעוצות בתמונה הקטנה שעל הקיר.

בתמונה היה איתי בן שמונה, יושב לרגלי אימו, ואילו אחיו עומד
מעליו, מביט במבט צח וישיר למצלמה. איתי זכר שכשבועיים לאחר
שצולמה התמונה התחיל להרכיב גשר על שיניו והילדים בבית הספר
לעגו לו. הוא נזכר במקרה אחד שאירע כשהוריד את הגשר בזמן הפסקת
עשר וקובי, המופרע של הכיתה, חטף אותו וסירב להחזירו. איתי קרא
לאחיו בקריאה המוסכמת והוא הגיע כמו ברק ולפת את קובי, עד
שהחזיר לאיתי את הגשר. אז איים עליו לא לגעת שוב באחיו הקטן
ונעלם.

איתי נעצר בדרמה טלויזיונית על שלוש אחיות. בדרך כלל סלד
מדרמות שכאלה. כבר השלים עם המחשבה שכמו רב הגברים לא יבין אי
פעם מה עובר במוחן של הנשים, אך באותו יום חש רגשני משהו והביט
בנשים שעל המרקע, במריבות ביניהן, בשיחות האינטימיות ולראשונה
חש שהוא מבין מה עובר במוחן, מה קורע את ליבן.

אמו נכנסה לחדרו והביטה בו בחיבה. "תכבה את הטלויזיה. כבר כמעט
אחת בלילה ומחר אתה צריך לחזור לבסיס", אמרה וניסתה ללטף את
מצחו. הוא נרתע.

כבר סלח להוריו, אך לא הרגיש קרוב אליהם. הרגיש כדייר בביתם.
היה אסיר תודה על סבלנותם, אך נמנע מלהפגין חיבה. הוא רצה
להתנתק מהם, אך ידע שלפחות עד סוף שירותו הצבאי יהיה עליו לגור
בבית הוריו.

הוא הנהן בעייפות לעבר אימו, אך כשיצאה העביר לM.T.V ורק הסיר
את חולצתו, עדיין מהסס אם ללכת לישון. הוא רצה להאריך את
הלילה, כדי שלא יגיע הבוקר והוא יאלץ לקום וללכת לבסיס.

כשהתגייס, רצה להיות לוחם, כמו אחיו, אך הוריו סירבו לחתום
שלמרות היותם הורים שכולים הינם מוכנים לשלוח את בנם ליחידה
קרבית. איתי ניסה לשכנע, לשחד, לאיים, אך מאום לא הועיל. לבסוף
הוצב בחיל הקשר ובחודשיים וחצי שלאחר מכן סירב לדבר עם הוריו.
רק כששמע את אימו בוכה ומתחננת, ידע שאחיו לא היה סולח לו על
שציער את הוריהם ונשבר.

איתי התגעגע אל אחיו. והגעגועים פתחו אשנב חבוי לזכרונות,
מנקים את מחשבתו, מציפים אותו בפרטים שהיו עלומים עד עתה. במשך
שנים קלטו הקירות את קולות שני הנערים ושתקו ועתה הקרינו אותם
אל חלל החדר, אל אוזניו הבוכיות של איתי.

"איך אני נראה?" שמע את קולו הצעיר והרגיש את ידי אחיו מסדרות
את חולצתו. "אתה נראה נפלא. אין לך מה לדאוג. אתה אחי", אמר
אחיו. חברתו של אחיו כבר זימזמה באינטרקום והוא סטר לו בחיבה
על לחיו. "אל תשכח לספר לי איך היה ו... אל תעשה שום דבר שאני
לא הייתי עושה!" אמר בממזריות ואיתי, שכבר הרגיש פחות לחוץ
חייך וענה, "זה מצמצם מאד את האפשרויות..."

מתי זה התרחש? איתי ניסה להיזכר. האם היה אחיו עדיין בי"ב? או
שכבר סיים את השמינית ועמד להתגייס?

הזכרון הבא שעלה בראשו היה דמות אחיו במדים - בכומתה הסגולה
היפה, משחיל את רצועת הנשק בטבעיות מעל ראשו ולפני צאתו קורץ
לאיתי "תגיד לאמא שנחזור כנראה בעוד ארבע שבתות ושבבקשה לא
תתקשר למג"ד שלי".

הוא לא חזר.

"...בדרכו לפעילות שגרתית ברצועת הבטחון, עלה הכח על מטען צד.
חמישה חיילים נהרגו, שניים פצועים קשה, אחד בינוני".

התמונות בטלויזיה התחלפו במהירות, כמו התמונות בראשו של איתי,
מבזיקות עליו אור זוהר בסגול, אדום ולבן. השיר לא התאים למצב
רוחו, לכן כיבה את הטלויזיה. כעת היה חדרו חשוך.

"תראה, אורן, תריסים זזים!" "אל תהיה טיפש, זה האור מהמכוניות
שעוברות בחוץ" "אני פוחד" "אין לך מה לפחד" "אבל אורן..."
"טוב, אתה יכול לבוא למיטה שלי אם אתה עדיין פוחד..."

איתי היה בסוף כיתה י"א כשאורן נהרג. הוא ידע שעליו לעזור
להורים שלו, להיות חזק בשבילם, כפי שמצופה ממנו. אבל לא היה בו
הכח להיות חזק אפילו בשביל עצמו.

בהלוויה נראו לו כולם מיותרים, שמים את ידיהם במין התנשאות על
כתפו. הוא ידע שהם מתכוונים לטוב, אך רצה להיות לבדו. מטח
הכבוד שנורה לזכר אחיו החריש את אוזניו, גרם לדמעות כמעט לפרוץ
מעיניו, מאפו, מגרונו. הוא החניק יבבה. ידע שמביטים בו.

חיילים בכומתות סגולות עמדו לא הרחק ממנו, המומים כמותו.
חיילות בכומתות סגולות בכו ליד הקבר, תומכות באחת מהן, חברתו
של אחיו, שהיתה קרובה להתעלף. וברקע נשא המג"ד דברים. ונאומו
היה יפה. איתי ידע שאחיו היה אהוב בגדוד, כמו גם בכל מקום אחר.
והיה לו ברור שיום יבוא והוא יצטרף אל שורותיהם, כמו אחיו.

בימי ה"שבעה" היה שקט מאד. עזר לאימו להגיש את הכיבוד, ענה
ב"כן" ו"לא" ו"תודה". מצא עצמו מנחם חברים וקרובי משפחה, מנסה
להיות חזק למענם, עד שימצא מישהו שיחבק אותו חזק וישאב ממנו את
הכאב, מישהו שיוכל להחזיר את הזמן לאחור ולמנוע את כל מה שקרה,
מישהו שיעצור את העולם, כי משהו נורא קרה.

ובלילות בכה בחדרו. לא הסכים להאמין לניתוק החד והמהיר. לא היה
מוכן לכך.

בחינות הבגרות התקרבו והוא ניסה ללמוד. עובדת העדרו של אורן
שכנה תמיד באחורי ראשו, אך בשעה שלמד תירץ זאת כאילו אחיו בצבא
ובעוד רגע תגיע השבת "שלו" והוא יכנס הביתה ו"יתנחל" במקלחת
במשך שעה, עד שאיתי יכה על הדלת והם יחליפו בצחוק קללות
וכינויי גנאי.

הוריו עודדו אותו להיפגש עם חברים, לצאת עם בנות. אך איתי
הרגיש שאורן היה סוד כוחו ושבלעדיו לא יהיה לו מה להציע
לסובבים אותו.

הוא גם חדל לצייר.

בתחילה, ניסה לצייר את אורן בהסתמך על תמונת דיוקן ועל זכרונו,
אך אף אחד מהנסיונות לא השביע את רצונו. תמיד חסר לו משהו
בהבעה. הוא רצה ציור תלת מימדי, שבהביטו אליו ירגיש שעוד מעט
יצא אליו אחיו מהתמונה בחיוכו המקסים ובטפיחות השכם שהחזירו
אותו לילדות.

כעת ידע שלעולם לא יהיה שוב ילד.

באזכרה הראשונה נכחו רבים מחבריו. חלקם התקבצו מחופשת השחרור.
חלקם עדיין במדים. חברו הטוב ביותר - יוני - הגיע יומיים לפני
הטיסה לתאילנד.

אורן ויוני תכננו את הטיול עוד כשהיו ביחד בתיכון. מכיוון
שתאריך הגיוס שנקבע ליוני היה קרוב מאד לתאריך סיום לימודיהם,
דחו השניים את הטיול עד לאחר השחרור. איתי היה מקשיב להם
כשישבו בחדרו של אחיו, מתכננים בהתרגשות כל פרט. אורן, שהיה
יסודי בכל מעשיו, ישב עם מפות וספרים וחישב את כמות הזמן
שיעבדו כדי לחסוך את הכסף, מספר החודשים שישהו במזרח, ויוני
היה מתגרה בו ש"הטיול צריך להיות ספונטאני, אז תפסיק כבר לחשב
כל פרט!"

כעת היה החדר ריק עד להכאיב. רק אימו היתה נכנסת לאבק ולנקות
מדי פעם.

בשנה הראשונה שלאחר מותו לא הסכימה להזיז רהיט, לנקות אבק,
אפילו את הבגדים שזרק בחדרו באותו בוקר אחרון, כשמיהר לצאת
לבסיס, לא קיפלה. איתי שמע את הוריו מתווכחים רבות בנושא זה
ואטם את אוזניו. הוא לא העיז להתקרב לחדרו של אחיו בידיעה שלא
יראה אותו שם, אפילו משעברו חודשים רבים מאז נכנעה אימו.
איתי החל להרגיש את עיניו נעצמות, ולא נלחם בהם.

לפני שנרדם חשב, חלם, הזה את עצמו במדים המגוהצים של אחיו, אך
לא יכול היה לתאר לעצמו את התופת, הפיצוץ, האש, זעקות הפצועים
שסבבו את אחיו ברגעיו האחרונים.

חייו ביחידה היו שגרתיים ובטוחים ולפעמים אהב לדמיין שהנה תגיע
ההזדמנות שלו להוכיח את גבורתו. באוטובוס המוביל אותו מדי שבוע
לבסיסו יתגלה מחבל, שינסה להשתלט על נהג האוטובוס ועל יושביו.
איתי יקום בקור רוח וביריה אחת מדויקת ישתק את המחבל ויציל את
האוטובוס כולו. המחבל, לפני מותו המיוסר, יפלוט מספר מילים
בערבית וענבר, קצינת המודיעין היפהפיה מהבסיס שלו, שתהיה באותה
שעה באוטובוס תתרגם לו את דבריו, וכך יוודע לו שזהו המחבל
האחראי למות אחיו. וענבר, ההמומה עדיין מהמתרחש ומאומץ ליבו של
איתי, תופיע לצידו בכל התמונות בעיתונים ותגלה להפתעתה שהם
משרתים באותו בסיס והם יתחילו לצאת...

הוא ידע שזה טיפשי וילדותי לדמיין את הדברים שדמיין, אך רק
כששקע בהם נחלץ לכמה רגעים מתחושת חוסר האונים והאשמה על מות
אחיו, על שלא עשה דבר למנוע את שהתרחש, על שלא ניסה אף פעם
לנקום את מותו המיותר. לכן התמכר לדמיונות אלה, כיוון שלא היה
דבר ממשי שיכול היה לעשות.

כעת עלו תמונות חדשות בדמיונו, הרדום בדרך כלל בשעות היום.
אורן כעת בן עשרים ושתיים, רזה וחולני מעט לאחר הטיול הארוך
לתאילנד. איתי בגבעתי, חייל מצטיין, בעוד כמה חודשים יצא לקורס
קצינים. "קו" אחרון לפני סוף מסלול. מה היה עושה אורן אילו
התהפכו היוצרות? אילו היה זה איתי שנהרג בלבנון?!

האם היה נוקם? לא יכול היה לתאר את אחיו נוסע לכפר ערבי ויורה
ללא הבחנה ביושביו. והרי את המחבל הלבנוני, זה שהפעיל את
המטען, לא היה מסוגל לאתר. בכל מקרה, לא היה אורן מרגיש חסר
תועלת וחלש כפי שהרגיש הוא. בודאי היה יוזם משהו יפה לזכרו.
כבר בהלוויה היה הולך חזק, עם המבט שתמיד היה לו בעיניים - מבט
של מנצח. לא כמוהו, שהסתובב עם מבט של כלב מוכה שזנבו מושפל
בין הרגליים. ידע שאחיו היה רוצה לראות אותו הופך סוף סוף
לגבר, אך בגיל תשע עשרה וחצי עדיין היה מבולבל.

אם היה הוא זה שנהרג, היו הוריו מתגברים מהר יותר. אחיו היה
דואג לכך. הוא היה מחזק אותם מבלי שירגישו במילותיו המכוונות,
בצעדיו המדודים. מלבד זאת, אילו באמת היה מת במקום אורן, היתה
האבידה קטנה יותר. לפעמים קיווה שזה היה המצב, ששמו היה חקוק
באותיות שחורות בנוסח צבאי - במקום שם אחיו.

שנתיים וחצי... הוא שיחזר במוחו את התנהגותו כלפי הוריו, כלפי
חבריו, כלפי מוריו מאז מות אחיו. איך רצה כבר אז למות במקומו.
איך באיזשהו מקום - כך עשה. איך כולם תירצו זאת בכך שהוא אבל,
ואף אחד לא הציק לו בקשר למעשיו. אף אחד מלבד אורן, שזכרו
התערב במעשיו, בדיבורו, במחשבותיו, כאילו נטמע בגופו ולעולם לא
יתן לו מנוחה.

כעת הרגיש שעליו לעשות מעשה.

כשהתעורר בבוקר, היו מדיו המגוהצים תלויים על קולב בחדרו.
כשהגיע למטבח היה הקפה מוכן, כמו בכל בוקר ראשון ואימו דאגה
לקפל זוג גרביים נוסף ולהטמין אותו בחשאי בצ'ימידן הענק שהיה
שייך לאורן, כפי שעשתה כשאורן היה בצבא.

איתי צפה בה מכינה לו קפה, מגהצת את מדיו, מקפלת את גרביו בכל
יום ראשון, אך משום מה הפעם הופתע.

הוא גמע מהקפה באיטיות - שחור, חזק ומעורר, בדיוק כפי שהיה
זקוק לו באותו רגע. לפתע הבין שרק אימו יודעת לשמר את האיזון
הדק בין כמות הקפה לכמות הסוכר, ושבשום מקום אחר אין לקפה טעם
מושלם שכזה, ובטח שלא בבסיס.

כשסיים, הניח את ספל הקפה וניגש לחבק אימו מגבה. ברגע הראשון
הופתעה. שפתיה כמעט פלטו "אורן?!". אז הסתובבה וצחקה, כופפה את
ראשו ונשקה למצחו. הוא חיבק אותה בחוזקה, כמעט מניף אותה
בזרועותיו.

"איתי, קרה משהו?" לא ידעה אימו אם לשמוח או לדאוג. "אתה מתנהג
מוזר הבוקר", אמרה. איתי חייך חיוך עמוק, והחיוך כבר לא היה לו
זר. "מוזר?" קולו הביע תמהון. "כבר לא".


(נכתב ב-1994)