כשנתי שכבה בבית החולים, בחדרה הלבן, מוקפת פרחים בעלי ריח
מתקתק, היה לה זמן לחשוב. היה לה זמן להרגיש, מבלי לפחד לנתח
ולהבין את התחושות. היא בהתה בתקרה. לכאורה נראתה כאילו איננה
עושה דבר, אך היא עשתה הרבה יותר משרב האנשים עושים במשך השעות
שהם ערים.

 היא גילתה שהכאב הינו תחושה ממלאת. הוא משביע אותך. כשהכאב
משתלט עליך, אתה לא יכול לקלוט אליך תחושות אחרות, עד שיפנה את
מקומו. לכאב היתה הגדרה מבחינתה של נתי. הוא היה מוחשי ומוצק.
היה לו נפח. הוא מילא את החלל החולה בה. הוא היה מעייף, מתיש.
קשה היה לה להסביר לכולם שזה פשוט בגלל שהכאב הזמין אותה לדו
קרב מחשבתי. הוא זרק שאלה ועוד שאלה, ולא נתן לה שהות לענות
לו. נראה היה שהוא שואל על מנת לשאול, ולא על מנת לקבל תשובה
כלשהי.

 הוא הקיף אותה מבפנים ומבחוץ בו זמנית. הוא הלם בה שוב ושוב,
כרוצה להיכנס. ונתי כמעט ענתה לו: "לא נעלתי אותך בחוץ! זה אתה
שנעלת את עצמך... בתוכי!" אך מחשבותיה התערבלו.

 דהרה על אופניה בחצר. היתה קטנה. נפלה. אבל אז היה הכאב אחר.
כאב צעיר יותר, חצוף יותר. הכאב הזה זקן ובעל נסיון. הוא לא
מניח לה לרגע, גם כשנדמה. ברגעים שנדמה שהוא איננו שם, הוא
פשוט מביט מהצד ומתכנן מהיכן לתקוף הפעם. הכאב שלה מאד
מתוחכם.

 "הוא לא סתם כאב!" אמרה נתי לקירות הלבנים הערומים. "הוא כאב
עם אישיות. הוא יודע להעביר מה שיש לו לומר! הוא מאד חכם! אסור
לשפוט אותו כמו שאחרים עושים. הוא לא כאב קל דעת. הוא עלול
להיעלב!"

 הקירות צחקו בשריקה מעצבנת. נתי החליטה לא לדבר איתם יותר.

 יום הולדתה הארבעה עשר עבר בבית החולים. הכאב בא לחגוג איתה.
כך נתי לא הרגישה כל כך לבד. בערב אבא ואמא באו, אבל זה לא היה
אותו דבר. נתי כבר התגעגעה לנוכחותו של הכאב. היא לא ביקשה
אפילו פעם אחת סמי הרגעה. היא לא רצתה שיקחו אותו ממנה. היא
ידעה שכשהוא נשאב ממנה, הוא נשאר בודד. וגם היא. אבל היא
צעירה, ואבא ואמא באים לבקר די הרבה, אמנם לא כמו קודם...
והוא... הוא זקן. והיא ידעה שהוא הכאב הפרטי שלה, הוא לא מבקר
אצל אף אחד אחר. אחים שלו מבקרים, בני דודים אולי. לא הוא. הוא
נאמן. "הוא חבר שלי."

 נתי החליטה שאם הוא חבר שלה, היא צריכה לתת לו שם. היה לה שם
בראש, אבל הוא היה מאד מופשט. היא רצתה לחבק אותו, אבל זה היה
בלתי אפשרי. לכן היא רק ניסתה לגעת, אבל גם זה היה בלתי
אפשרי.

 עבר זמן מה. הכאב הפרטי של נתי בא לבקר אותה לעיתים קרובות
יותר. היא תמיד שמחה לבואו. "מוזר איך זה כשאנחנו קטנים ההורים
תמיד מבטיחים שהם יקחו מאיתנו את הכאב. זה איום ולא הבטחה!
לולא הכאב. מה היה נשאר לי?" חשבה נתי.

 נתי אמרה שכשהיא תמות, הוא יצטער. "אילו הוא היה בן אדם, הוא
היה בוכה." היא אמרה לקירות, עוד לפני שהכריזה עליהם "ברוגז".

 נתי כמעט לא הצטערה למות. היה רק דבר אחד שהפריע לה. כשהיא
תמות, הכאב יאלץ לעזוב אותה. מתים הרי אינם מרגישים כאב. היא
ידעה שהיא כבר לא תרגיש דבר, ולכן לא תרגיש בחסרונו, אך היא
ריחמה עליו.

 כשהאחות נכנסה לחדר עם הורי נתי, הכאב שאל שאלה אחרונה. אך
נתי כבר לא יכלה אפילו לרצות להשיב לו.

 האחות הביטה באביה החיוור של נתי, ובאימה הבוכה. בארשת מבינה
היא אמרה להם: "אני משתתפת בצערכם, אך מוטב כך. הילדה כל כך
סבלה מכאבים..."

(נכתב ב-1990 (כשהייתי בת 16))