מקום : העיר - חולון.

ישנם יצורים רבים. בסיפור אמיתי זה נתמקד בסוג אחד,
הינשולים. הם נמצאים בכל רחבי חולון.  מטרתם העיקרית היא
להנחות אנשים למוקד העלייה והמקדש שלהם, מוזיאון הילדים. יש
שהאמינו שהינשולים מרותקים למקומם, יש שהאמינו שהם כלל לא
יצורים חיים, אבל כולם טעו. אנחנו כאן כדי לספר לכם את האמת.


קודם כל, קצת רקע...

הינשולים מחולקים לשני סוגים ראשיים.

ינשולי אדם- קבוצה קטנה יחסית המורכבת מאנשים בני 15-18.
הינשולים המוכרים כעת הם :  עידו טל יהוה,  מתן זוהר,
אייבי ונוקי הינשולית מאזור.
כל אחד מהינשולים האלו מאופיין בתכונות המיוחדות רק לו והן
יתגלו במהלך סיפורנו.

ינשולי רחוב- קבוצה שנייה הנמנית בכלל הינשולים היא ינשולי
הרחוב. ינשולי הרחוב הם יצורים אשר, כך מאמינים, נועדו למטרה
מסוימת, שהיא לכוון את הישראלי המצוי בדרכו למקדש הינשולים,
מוזיאון הילדים, הממוקם בחולון.

כל הינשולים הונהגו בידי הינשול הענקי,  שביתו היה במוזיאון
הילדים.

הכל התנהל כשורה, עד שינשולי הרחוב התעצבנו ונעלבו נורא מהיחס
של אנשי ישראל אליהם ואפילו של משפחתם, ינשולי האדם. האנשים
בכלל לא העריכו את העבודה החשובה שהם ממלאים, והיו זורקים
עליהם דברים, שורפים, צובעים להם את העיניים בשחור ושאר
דברים.
הינשולים תמיד עמדו עם הלשון בחוץ וחיכו. הם האמינו שיהיה
בסדר. שאנשי ישראל בסוף יאהבו אותם, יקבלו אותם כשווי זכויות.
אבל זה לא קרה.
שנה אחרי שנה הם עמדו וסבלו העלבות שונות ומגוונות. עד שיום
אחד קם ינשול אחד, והחליט ש-דיי. הם לא יקבלו את זה יותר.
וכך, בדעה נחושה, הוא הלך אל מנהיג הינשולים והתחיל את המרד
הגדול..

הם התחילו להסתדר ולארגן את הצבא שלהם (צה"ל-צבא הגנה
לינשולים), ולהתאסף לאט לאט מבלי לעורר חשד במקום הסודי שלהם,
המפקדה.
הינשולים נעלמו לגמרי מחולון, ולא נראו עוד ע"י בני אדם. הם
היו יוצאים רק בלילה לתפוס כמה ברווזים באגם של פארק פרס -
לאכול.

הינשולים החלו לעשות בעיות בעיר. הרסו את התשתית והשתלטו על
ביה"ס אילון ועל קפיטרית אדון שוקו שבו, שהפכה למבצר שלהם.
לאט לאט כל בי"ס בעיר הפך למקום מגורים של ינשולי רחוב. העיר
התמלאה בהם. עם מדים ירוקים-אדומים ורובי לייזרים מתקדמים הם
הטילו  את אימתם על כל העיר. רק על שני מקומות בחולון הם לא
הצליחו להשתלט... ביה"ס מקווה ישראל, ומועדון השברולט.
הפרות במקווה שהיו ערות למתרחש בעיר בנו קירות מעשב ודשא,
למקרה שהינשולים ינסו לעבור, וגם הכינו תחמושת - אגסים
ועגבניות זהב, שגדלות בחממות מקווה. גם התרנגולות וצ'יקים
הצטרפו למאבק וישבו על החומות הגבוהות בתור משקיפים וצלפים
מנוסים.
כל בנאדם, ינשול או משהו אחר שניסה לעבור את חומות מקווה מיד
הותקף, ולא תמיד נשאר בחיים כדי לספר על זה.

ממשלת ישראל התחילה להיות מודעת למצב הקשה בחולון וגייסה את
הצבא (מג"בניקים, תותחנים, אפילו ג'ובניקים). הצבא לא ידע מה
לעשות. כל מבצע או ניסיון לעצור, או אפילו להאט את ינשולי
הרחוב הביא רק להתחזקותם של הינשולים. הצבא לא הכיר מספיק את
דרך פעולתם ואת מנהגיהם. הם היו צריכים מישהו שמכיר אותם,
מישהו שהוא חלק מהם. וככה הם הגיעו לפתרון המושלם. שילוב בין
בני אדם לינשולים, שהשתלבו בחברה כאנשים רגילים (מה חשבתם?
שאתם באמת הילדים של ההורים שלכם?) . תוצאה משנים של פיתוח
גנטי מתקדם שהתחיל כבר לפני יותר מ-20 שנה, והוכן למצב כזה
בדיוק.

הם כינסו את כל ינשולי האדם בבסיס שברולט (מועדון שברולט, רחוב
המנור 9 אזור התעשייה חולון), בחדרים נפרדים.
הם תיארו להם את המצב הקשה, שינשולינו כבר היו מודעים אליו,
שכן הם גריםלומדים בחולון, ושאלו אותם אם הם מסכימים לעזור
לצבא להתגבר על המרד ולהשיב את הסטטוס קוו.
כל הינשולים הסכימו לבסוף,  חלק ממש בקלות ולחלק היו התלבטויות
קשות, כיוון שהם אנשים טובים ולא רוצים להילחם בחלק ממשפחתם.
למעשה, רק ינשול אחד הסכים בקלות, והסיבות לכך שמורות במערכת.
הם קראו לקבוצה שלהם ינ"י (ינשולים נגד ינשולים). כן, טוב...
הרבה מקוריות אין להם.

היה זה ליל שישי רגוע ביותר, שבו הכל התפרץ. זה היה לילה עצוב,
אחד מאותם לילות ללא מסיבה בשברולט. אך השברולט לא היה ריק;
בתוכו התבצרו ארבעת ינשולי האדם שלנו, ותכננו תוכנית פעולה
למלחמה בינשולים המתפרעים. השברולט הפך, מאז תחילת המרד, לבסיס
מוגן ומבוצר היטב: הגדר התוחמת את המועדון חוזקה, ובחלקה
מסוימים הפכה לחומה; חלקה הפך לגדר חשמלית. בסביבת המועדון
הוצבו זרקורי ענק, ועמדות שמירה מבוצרות הוקמו לידם. כעשרה
חיילים חמושים שמרו על המועדון, או, ליתר דיוק, על הבסיס,
שהכיל חדרי מלחמה, חדר תחמושת, חדר אימונים ורחבת צ'יל אאוט.
ינשולי האדם, עידו, אייבי, מתן זוהר ונוקי, ישבו בחדר המלחמה
כששמעו פיצוץ עז מכיוון הגדר, וצווחות האופייניות לינשולים
אחריו. רעש המקלעים ומכונות הירייה לא איחר לבוא, ואז נדם.
צעקות החיילים שנשמעו בקשר בישרו לינשולי האדם על הזוועה
המתרחשת מאחורי החומות הבצורות.
ינשולי האדם זינקו אל מחוץ למועדון, לבושים במדי צבא
(המ...) וחמושים ברובי פיינטבול שנשארו מהמסיבה הצבאית של
השברולט. הם התגלו כלא יעילים אל מול צבא הינשולים שהקיף את
המועדון.
המחזה שאליו נחשפו המם אותם: עשרות ינשולים עמדו מסביב
למועדון, ועוד מספר ינשולים התעופפו מעליו כנשרים, מחכים לטרף.
אחד מהינשולים התעופף לו בצורה מעגלית שעיצבנה את זוהר עד כדי
כך, שזוהר הקפיא אותו באמצעות עיניו, והינשול התרסק והתנפץ
מעבר לחומות השברולט, אל תוך עדר הינשולים המקיף את המועדון.
מהלך זה היווה את יריית הפתיחה של הקרב. אותם ינשולים (אייבי
ספר 36 מאחורי החומה, באמצעות ראיית הרנטגן שלו), הסתערו על
חומות וגדרות המועדון. לאחר ההלם הראשוני מהחשמל, התעלמו ממנו
וזינקו, בקפיצות אתלטיות או על ידי שימוש בכנפיים שהיו אמורות
להתנוון כבר מזמן, אל מעבר לחומה. עם אותו חיוך ממזרי על
פניהם, הם התקדמו לעבר השברולט. נוקי, שראתה אותם, קפצה על
שניים מהם וחיבקה אותם. הינשולים המבולבלים ניסו להתנגד, וזוהר
הכה אותם עם כיסא בראש. הם נפלו חסרי הכרה על הקרקע.
אייבי התקרב לשני ינשולים אחרים, וסיפר להם על כל התכונות וכל
היתרונות שבלבוא לבורגר'ס, ואף הבטיח להם מתנות ודיסקים חינם,
וכשהם עמדו מרותקים, עידו קשר את הזנבות שלהם. אייבי ועידו
בעטו בהם וברחו, וכשהינשולים ניסו לרדוף אחריהם, הם נפלו,
ומאוחר יותר שופדו על ידי מנקה רחובות רוסי שעבר במקום.
זוהר הקפיא 4 ינשולים, והפיל את כל הינשולים המעופפים.
נוקי הייתה חמודה, כהרגלה, ואז דקרה 3 ינשולים עם הפירסינגים
שלה דקירות קטנות ומעצבנות, עד שהם השתגעו ורצו לעבר הגדר
החשמלית.
עידו זרק עליהם הזמנות לשברולט שהתפוצצו, וגרמו לנזקים כבדים.
4 ינשולים לא קמו יותר.

הינשולים ראו את מה שקרה לחבריהם והחלו לסגת, כשעידו, אייבי
וזוהר פוגעים בינשולים הבורחים. הם התעופפו משם לעבר מקום לא
ידוע. מתן, שקרא את מחשבותיהם, גילה את המתרחש מאוחר מדי.
המתקפה על השברולט היתה פעולת הסחה בלבד. בזמן שינשולינו הגנו
בגופם על השברולט, כבשו שאר הינשולים את מעוז החופש האחרון
שנותר - מקווה ישראל. הינשולים שנסוגו מהקרב בשברולט נסוגו
לבסיסם החדש - הבי"ס החקלאי מקווה ישראל.

ינשולי האדם נתקלו בבעיה רצינית. תקיפת יעד מבוצר המוגן על ידי
עשרות ואף מאות ינשולים אכזריים וצמאי דם תהווה אתגר גדול,
ותבחן את יכולתם של ארבעת הינשולים שלנו מכל הבחינות. אך
באמצעות יכולת חשיבה אנליטית וחקירת שני הינשולים שנלקחו בשבי
בשבי (מעין משחק מילים שכזה), הגיעו ינשולינו לתוכנית פעולה
שעשויה, במידה ותצליח, להציל את העולם מאימת הינשולים ולהחזיר
את השקט והשלווה לעיר חולון. במידה ותיכשל, כמובן, יישא העולם
בתוצאות ויהיה נתון לשנים רבות של סבל ושיעבוד מידי הינשולים
האכזריים.

עקב מחסור חמור ביותר בתקציב בארץ, הצבא לא היה מסוגל להטיס את
ינשולי האדם במסוק צבאי, אך הסכים לספק סירת מנוע. הינשולים
סירבו בנימוס, ורצו אל תחנת האוטובוס הקרובה, במטרה להגיע
למקווה ישראל במהירות המירבית.

צווחות הינשולים שהגיעו מכיוון בית הספר החקלאי מילאו את
הלילה. ינשולי האדם נבהלו למראה השער הראשי, שעליו שמרו
ינשולים רבים. המבצע עמד להתחיל.
הינשולים עמדו על המשמר בשער הראשי. אייבי הספיק להבחין במספר
ינשולים מפטרלים בתוך שטח בית הספר. ניתן היה גם לשמוע את
צווחותיהם של הינשולים המעופפים בשמיים.
הינשולים העומדים בשער נבהלו מפיצוצים רבים מסביבם. הם התבלבלו
מהפיצוצים שהקיפו אותם, וחיפשו את מקור הירי. יריעת בד גדולה
ששימשה כשלט פרסומת כיסתה אותם, וזוהר הקפיא אותם בתוך היריעה.
הדרך לתוך מקווה נפתחה.
ינשולי האדם ידעו בדיוק לאן הם הולכים; אך הם לא ידעו מה מחכה
להם בדרך. ינשולים מפטרלים וינשולים מעופפים נפלו אחד אחרי
השני, בין אם מהקפאה או מפגיעה ישירה של הזמנת שברולט מתפוצצת
בין עיני הינשול הגדולות שלהם. אך מספרם של הינשולים נראה כמעט
אינסופי במתחם ענק כמו של מקווה ישראל. נראה כי היו שם יותר
ינשולים משהיו לצדי הכבישים לפני פרוץ המרד. הרבה יותר.
ינשולינו החליטו לוותר על לפגוע בינשולים, בינתיים, ולהתרכז
במטרה. כדי לעשות את זה, הם התחילו לרוץ. אמנם, הריצה לא היתה
מהירה כמו תעופה של ינשולים, אך כולם ראו שיש לה יתרונות משלה,
כשינשול קטן יחסית הסתבך בחוטי חשמל, קרע אותם וחשמל את עצמו
למוות.
חשכה ירדה על מקווה ישראל.
גנרטור החירום החל לעבוד.
הצלילים שבקעו ממנו נשמעו בכל האיזור, בין קריאות הינשולים
שנפסקו לרגע.
הריצה הפכה להיות מאתגרת. בתאורה הדלה לא ניתן היה לראות הרבה,
דווקא במקומות שיש צורך בכך. הביצורים שקדמו לכיבוש הינשולים
נותרו במקומם, והיוו מכשולים לריצה. הם רצו, בזהירות רבה,
לכיוון האודיטוריום של מקווה ישראל.
כשהגיעו לאודיטוריום נתקלו בינשולים שומרים. זוהר הקפיא אותם,
ובעזרתם של עידו ואייבי העבירו אותם אחורנית והשתמשו בהם כדי
לחסום את המעבר שמאחוריהם לינשולים. נוקי, באותו הזמן, ניסתה
לפרוץ את מנעול הדלת של האודיטוריום בעזרת הפירסינגים שלה.
הינשולים שנתקלו בהם בדרך הגיעו לאודיטוריום, אך לא יכלו לעבור
את ערימת הינשולים הקפואים בקלות. הם ניסו לנקר את הקרח ולדחוף
אותו עם הכנפיים. היה זה זמן מצוין עבור נוקי לפרוץ את הדלת.
נוקי הייתה בשלבי סיום פריצת המנעול כאשר החומה נבקעה
והינשולים עברו דרכה. או לפחות, התכוונו לעבור. ערימת הזמנות
שברולט קטלניות התעופפה לעבר קבוצת הינשולים והפילה בה חללים.
אייבי בעט באלו ששרדו והדף אותם, עד שנוקי הצליחה לפתוח את
הדלת.
ינשולי האדם נכנסו לאודיטוריום.
האולם היה חשוך וכשאייבי, שהיה האחרון בשורה, נכנס לחדר דלת
האודיוטורים נטרקה מאחוריו. הכל היה חשוך וחמים, ורק נקודת אור
מטושטשת אחת הוארה על הבמה. לקח להם כמה שניות להבין בפני מה
הם ניצבים. מולם על הבמה עמד הינשול הגדול. הוא היה ענקי.
העיניים הגדולות שלו בהו בתמימות בעולם, אך עם זאת נראו
מאיימות וקרירות.

אורות הנאון נדלקו בבת אחת והאירו את האולם באור לבן מסנוור.
עכשיו הם הבחינו בבירור בדמות שעמדה על הבמה. אבל זה לא היה כל
מה שהם ראו. כל האודיטורים היה מלא בינשולים ישובים על כיסאות
בד אדומים, שורות שורות. ונראו כאילו מחכים להצגה או מופע מסוג
כלשהו. הינשול המנהיג הצביע על 4 כיסאות בשורה האחרונה והורה
להם לשבת .הם התיישבו.
האודיטוריום החשיך מחדש ורק זרקור אחד האיר את הדמות הינשולית
הענקית שניצבה על הבמה. הם התחילו לשמוע קול מרגיע, נדמה היה
כאילו הוא מגיע מכיוון מהמאסטר ינשול אך שפתיו לא זזו בכלל.
עידו היה הראשון שהבין שהקול של הינשול הוא בתוך הראש שלהם,
ולא מגורם חיצוני. טלפתיה.
"במשך שנים עמנו סבל מהשפלות שונות ומגוונות מבני האדם. התעללו
בנו, שרפו אותנו, חבטו בנו, כיבו עלינו סיגריות, התנגשו בנו עם
אופניים ומכוניות, שברו חלקים מאיתנו, ירקו עלינו, השתינו
עלינו ופגעו בכבודנו. ואנחנו שתקנו. כן, המשכנו לעמוד בשקט
באיי תנועה, בצמתים ובצדי הכבישים. כשנפלו חללים מאיתנו, שלחנו
אחרים להחליף אותם. עשינו את תפקידנו. עד שלא עד שקם הראשון
שהעז להגיד 'לא!'. המרד החל! (צווחות נשמעו מבין הינשולים,
קריאות הסכמה) אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש, עידן בו
אנחנו, הינשולים, נשלוט בבני האדם
(כן!) אנחנו לא נשתוק! (נכון!) אנחנו נלחם עד הסוף!
(אנחנו איתך!) נשיב אש! (כן!) נלחם בבני האדם וננצח!
(לא נכנע!) זה העידן שלנו, זה העולם שלנו, ובעולם שלנו, בני
אדם יעמדו על איי תנועה!!! (אחריך, ינשול גדול!) חולון שלנו,
עכשיו נשתלט על העולם!!!"  מילותיו הידהדו בראשיהם.
"ואתם, בני כלאיים עלובים שכמותכם.. אתכם שלחו לעצור אותי???"
הינשול הענקי צחק, צחוק קר, אכזרי.
האורות נדלקו שוב.
ינשולי האדם מצאו עצמם מוקפים בינשולים מכל כיוון, כולל 3 או 4
שריחפו קרוב לתקרת האודיטוריום.

הם עמדו גב אל גב, מביטים באימה בינשולים הקרבים, חשים שזהו
הסוף. כל אחד מהם מנסה למצוא פתרון במהירות, דרך להיחלץ משם
בחיים. הינשולים המשיכו להתקרב, מצמצמים את המרחק ביניהם לבין
הטרף שלהם לכדי מטר אחד.
צלילים נשמעו באולם. הינשולים קפאו במקומם. שני צלילים נוספים
הגיעו, ואחריהם מנגינה מתמשכת. נראה כאילו הנגן לא החליט איזו
מנגינה הוא מנגן, אבל לינשולים זה לא הפריע. המבט צמא הדם שהיה
בעיניים רק לפני רגע התחלף באותו מבט חלול, שהיה בעיניהם כשהיו
פסלים. חיוך התפרש על פניהם. ינשולי האדם עמדו נדהמים. כולם
פרט לעידו, שכנראה היה מחייך אם לא היה מנגן במפוחית באותו
הרגע.
עידו זז שני צעדים אחורה, ולהפתעת כולם באו כל הינשולים אחריו.
שלושת ינשולי האדם האחרים נדהמו לראות את הינשולים חולפים על
פניהם ולא פוגעים בהם.
כל הינשולים עקבו אחרי עידו, משאירים את שלושת ינשולי האדם
האחרים, אייבי, נוקי ומתן זוהר פנויים לטפל בינשול הגדול.
"חזרו הנה!!! חזרו הנה מיד!!! ינשולים שלי, תחזרו לפה! עכשיו!
חזרו!!! תפסיק עם המפוחית הזו! עזוב את הצבא שלי!!! עזוב
אותם!!!"
צעקותיו של הינשול הגדול נשמעו בכל החדר... או, לפחות, כך היה
נדמה לינשולי האדם. אך עידו לא הפסיק לנגן, ונע, כשאחריו עדר
ינשולים, אל עבר היציאה מהאודיטוריום.
נוקי, אייבי וזוהר התקרבו אל הינשול הגדול. הם יכלו לשמוע את
צעקותיו בראשיהם:
"תחזיר את הצבא שלי! החזר אותו לכאן!!! תראו מה עשיתם מהצבא
שלי, מהצבא היפה שלי... תעזוב אותם!!! אני עוד אנקום בכם,
טעויות גנטיות שכמותכם, אני עוד אנ-"
"או, שתוק כבר!", נשמע הקריאה.
אייבי זרק עליו כיסא.
הינשול הגדול נעלם, והכסא פגע בקיר שהיה מאחוריו.
רוב הינשולים היו כבר מחוץ לאודיטוריום. צלילי המפוחית של עידו
נשמעו דרך הפתח הצר. ינשולי האדם הצטרפו לעידו בהולכת הינשולים
אל מקומם.
לאט לאט, ככל שהלכו, הצטרפו ינשולים נוספים לעדר, ינשולים שלא
נכחו, מסיבה כלשהי, באודיטוריום.
הם הלכו בכל חולון ככה, עידו והמפוחית, לצדו מתן זוהר, אייבי
ונוקי, ומאחוריהם עדר עצום של ינשולים. בכל פעם שהגיעו למקום
שבו עמד פעם ינשול, קיבעו אותו למקומו, בעוד עידו ממשיך לנגן
במפוחית.
אף אחד לא יודע כמה זמן הם הלכו, או כמה ינשולים הם הציבו, אבל
השמש זרחה כבר כשהם סיימו את מלאכתם. הם נותרו עם מספר ינשולים
מיותרים, והחליטו להציב אותם במוזיאון הילדים.

ובאשר לינשול הגדול...
איש אינו ראה אותו מאז. ישנן שמועות שהוא יושב לו במרתף סודי
במוזיאון הילדים ומחכה. מחכה להזדמנות. מתכנן את נקמתו.
אך אלה רק שמועות, בסופו של דבר. כנראה שאין להן שום בסיס.

רק רציתי להוסיף, לסיום, שלא מזמן נאמר לי, שבפיקניק יום
העצמאות השנתי לעובדי עיריית חולון, שנערך באותה שנה, כולם
אכלו בשר עוף משובח שרבים העידו על כך שהיה העוף הטעים ביותר
שאכלו בחייהם.

ינשולי האדם חזרו אחרי מספר ימים לבסיס השברולט. כל הגדרות
החשמליות, החומות, הכל נעלם. המקום נראה כמועדון נוער ממוצע.
אי אפשר היה להאמין שלפני כמה ימים המקום היה שדה מלחמה.
הם נכנסו למבנה ומולם עמד איש עם מדים לבנים ואקדח מוזר, הוא
כיוון עליהם וירה כל כך במהירות שלא היתה להם את האפשרות
להגיב.
הינשולים מצאו את עצמם אחרי מספר שעות שוכבים מבולבלים על רצפת
השברולט, כל הימים האחרונים נמחקו מזיכרונם, ומה שנשאר הוא
זיכרון מטושטש של מוזיקה מוזרה... כאילו הנגן לא החליט איזו
מנגינה הוא מנגן...



סיפור זה הוא עבודה משותפת שלי ושל כרפס.