New Stage - Go To Main Page

מנחם בייגל
/
בחזרה

פרק א'

מה שהתחיל כעוד יום ב"משכנות יוקרה"
המשיך בפגישה לא רגילה בבית העלמין

ארבע אחר הצהרים הייתה תמיד השעה החביבה עלי, אברהם ואני יצאנו
אל החצר הגדולה מחפשים ספסל פנוי להתרווח עליו. הפעם המזל האיר
לנו פנים, המקום הטוב ביותר בחצר היה פנוי, ספסל עץ שהיה לפחות
עייף וזקן כמונו אשר פנה אל חצר בית הספר הסמוך. מיהרנו לתפוס
מקומות על הספסל, לפני שהפולנים הצעירים יתפסו אותו עם משחקי
הקלפים האין סופיים שלהם. במחשבה שנייה אני לא יודע אם לא
אהבתי את משחקי הקלפים או סתם קינאתי, הרי עד לפני חצי שנה
היינו אברהם, מרדכי, בן-ציון ואנוכי משחקים כמעט כל יום. מאז
הלך מרדכי לעולמו ומספר חודשים אחריו גם בן-ציון הפסקנו לשחק.
אין הרבה טעם לשחק פוקר בשתי ידיים. הרבה פעמים שקלנו לצרף
אחרים, אבל אברהם, יהודי קשה, תמיד מצא בהם איזה פגם, זה
"רמאי" וזה "איטי", זה "רגזן" ועם זה יש לו חשבון על שקית תה
מלפני שנים. בסוף הזמן מכסה על הכל, הקלפים נשכחו ונשארה רק
"הליגה".
"מתי מתחילים כבר המשחקים מנדל" רטן אברהם, ממש כבכל יום, "לא
יודע" עניתי ובאמת איך אפשר היה לצפות מתי יתחיל ילדי השכונה
במשחקי אחר הצהרים. כמו שאתם מבינים זו לא הייתה ממש ליגה
רשמית, אבל בשביל אברהם ובשבילי, היא הייתה הדבר הכי קרוב. היו
שם "צהובי" נער בלונדיני ברוך כשרון, "הצב" שהיה נער נמוך
קומה, ממושקף ואיטי ועוד "כוכבים רבים". המשחקים נמשכו לעיתים
שעות ואנחנו ליווינו אותם בשאגות עידוד ובקריאות שמחה. טוב לא
צריך להגזים, אנחנו בכל זאת בני למעלה מתשעים ושאגות השמחה
שלנו לא יצאו מרדיוס של ארבעים סנטימטרים, הגרון שלי סבל כבר
שנים מאיזו דלקת כרונית בעלת שם אקזוטי והריאות של אברהם היו
יותר שרופות מברלין שאחרי מלחמת העולם השניה.
אברהם התרווח על הספסל כמו שנסיך מושל בממלכתו, בידו האחת כוס
קפה שחור ובשניה סיגריה, הראשונה והאחרונה לאותו יום לצערו
הרב, "גם זה מיותר, אם תעשן עוד אחת אני לא אחזיר אותך יותר
לחיים", איים עליו לא פעם דר' שפירא. את אברהם זה כמובן לא
הרשים, "תראה את מנדל" אמר והצביע עלי, "אכל חסה כל החיים
והגרון שלו כבר מת למעלה מארבעים שנה", "אתה היחיד שיש לו קשר
ישיר אל העולם הבא" המשיך וגיחך. המדהים היה שהוא המשיך לחייך
במשך שבועיים בתוך ריאת ברזל כמעט מיד אחר-כך. את אברהם זה לא
עניין ומיד כשיצא מהמכונה, המשיך במעשיו, רק שאת הסיגריות היה
משנורר מהשומר, "אני כבר בן תשעים ושלוש, כמה חיים ארוכים אני
צריך.".
המשחקים החלו היום קצת באיחור, "צהובי" עלה למגרש וכבש שלושה
שערים רצופים, אברהם הצית את הסיגריה שלו וחייך מרוצה, "היום
יש משחקים טובים" ואז קרה משהו לא צפוי. "צהובי היה בדרכו לשער
רביעי, בעט בעצמה לעבר השער ונער אחר בלתי מוכר הדף את הכדור
מעבר לגדר שהקיפה את בית הספר, הכדור המשיך במסעו ועבר גם את
חומת האבן הקטנה ואת הגדר החדשה של "משכנות יוקרה", קפץ כמה
פעמים על הקרקע ונחת, מבריק ונוצץ מטר מהספסל שלנו.


לרגע שכחנו אברהם ואני את מגבלות הגיל, חזרנו אל ימי ילדותנו
וניסינו לתפוס את הכדור. הראשון שהגיע היה אברהם, הוא ליטף את
החפץ העגול בהתרגשות, כמו ילד עם צעצוע ראשון, הנערים עמדו
סביב הגדר והביטו, עכשיו אנחנו היינו "הליגה" והם היו הצופים.
אברהם מסר את הכדור ואני הגדלתי לעשות והקפצתי אותו פעמיים,
כאילו נעלמו שבעים שנה ושוב היינו עלמים צעירים.
"תחזירו את הכדור" שאג הנער החדש, אברהם הסתובב הניף את הכדור
באוויר, הטה מעט את גופו לאחור, הניף את רגלו לבעיטה והתמוטט
במקום. בהמולה שפרצה אחר-כך הספיקו הנערים לטפס חיש-קל מעל
החומה ולהעלם עם כדור. לדר' שפירא שהגיע למקום לא נותר אלא
לקבוע את מותו של אברהם מהתקף לב.
"משכנות יוקרה" היה מוסד מיומן בהלוויות, להופיע בזמן זה כל
שהיה עלי לעשות. מסע הלוויה התחיל בשמונה בערב, תשעה אנשי צוות
ואנוכי ליוונו את הארון. "ככה זה כשמתים בגיל כזה" מלמלה שושנה
מהמחסן, נכון חשבתי לעצמי, אותי אף אחד לא ילווה. יותר מדי
פעמים באתי לכאן בזמן האחרון הרהרתי בעצב כאשר אנשי "חברה
קדישא" החלו לערום עפר על הקבר הפתוח, ואז הוא התעורר.
לנגד עיני המשתאות התרומם אברהם מקברו וטיפס למעלה, אבל זה לא
היה אותו אברהם אלא עלם צעיר דמה אליו מאוד. בעוד אני משפשף את
עיני ומביט בחשדנות לצדדים התקרב העלם אלי, "בו נתרחק מכאן
רגע" פנה אלי האיש בקולו של אברהם, "אני שונא לוויות", הבטתי
לימיני והבחנתי כי טקס ההלוויה נמשך כרגיל, אין לי ספק חשבתי,
עכשיו בגיל תשעים זה זמן מצוין לאבד את שפיות דעתי.
החלטתי להתעלם מההזיה והתרכזתי במעשיהם של אנשי "החברה קדישא",
"אתה מתעלם ממני וזה לא יפה" לחש מאחורי אברהם  הצעיר, "עזוב
אותי, אתה סתם אשליה" אמרתי לו. אברהם חבט בגבי בעצמה, "זה גם
אשליה אידיוט, היית ונשארת סתום", "אתה בעצמך חמור גרם"
החזרתי, עד שהבנתי כי אני מדבר לעצמי.
ששונה הסתובבה לאחור ולחשה בעצב, "הוא מתחיל לדבר לעצמו מנדל",
יוסי, מנהל המוסד ניגש אלי, "אולי כדי שניגש ביחד לרכב מנדל,
בוא נחכה שם". נכנסתי לרכב והבעיה שגם אברהם הצעיר נכנס
והתיישב לידי. נסענו בשתיקה, אברהם הצעיר ניסה לפנות אלי ואני
התעלמתי ממנו.


פרק ב'

מה קורה כאשר למרדכי ובן-ציון נגמרת הסבלנות
ומנת הפלאפל האחרונה

דר' שפירא אמר לי פעם שיש שלושה סוגים של אנשים, הנורמאלי מדבר
מידי פעם לעצמו כשהוא מתכונן לפגישה או משהו כזה, המשוגע מדבר
לעצמו וגם משיב והמופרע בהחלט הוא אדם אחד שמתווכח עם עצמו
וגם מפסיד. אני התקרבתי באותו לילה להגדרה האחרונה. אברהם דיבר
אלי ללא הפסקה עד שלא יכולתי לשאת זאת עוד, "מה לעזאזל אתה
רוצה ממני? תבעתי לדעת".
"הוא רוצה שתפסיק עם השטויות", זה כבר היה מוגזם, לחדר נכנסו
מרדכי  ובן-ציון, מיותר לציין כי גם שני אלה היו צעירים כמו
אברהם. "אתה לא משתגע" הקדים בן-ציון את מחשבותיי, "אתה והחבר
שלך פשוט שני עצלנים" המשיך אחריו מרדכי. בן-ציון התיישב על
הכורסא שהייתה חביבה עליו ומתח את גופו שהיה גמיש וצעיר כמו
לפני שבעים שנה. "תקשיב מנדל, לאברהם חיכינו חצי שנה, אין לי
סבלנות יותר לחכות, גם ככה אנחנו לא הולכים לקבל תעודת
הצטיינות, בו נגמור עם זה ונחזור לסיבוב נוסף". "הוא לא מבין
כלום, אתה לא תופס" התווכח איתו אברהם, "תסביר לו". אני אדם
מסוג שדר' שפירא עוד לא חשב עליו חשבתי לעצמי, אני האדם מהסוג
הרביעי. "אין זמן" יבב בן-ציון, "אנחנו תקועים במיון בגללו, גם
ככה אנחנו בוודאי חוזרים באשמתו", בן-ציון התכופף לעברי,
"תקשיב טוב, במגירה של השולחן הישן שלי יש קופסא של כדורי
שינה, קח עשר עשרים כאלה ואז כבר תבין את הכל טוב מאוד".
זה הי כבר מוגזם, קמתי מהכיסא ויצאתי מהחדר, הם לא הלכו אחרי,
אולי הבינו שאין טעם. מדוע הם חושבים כך חשבתי לעצמי, אני לא
בזבזתי את חיי, חייתי חיים טובים מאוד, זה בוודאי סתם הלם
מהלוויה ניחמתי את עצמי והחלטתי לפצות את עצמי בפלאפל מהשוק.
לפחות כאן הדברים לא השתנו, חיים המוכר ארז במיומנות כדורי
פלאפל, סלט והרבה טחינה לתוך פיתה והגיש אותם לשולחן צדדי,
"רוצה סודה מנדל" , "כן, תודה חיים". נעצתי מבטי בהולכים
והשבים, זה כמעט ניגמר נאנחתי לרווחה בקול רם. גם אם הייתי
עושה זאת איש כאן לא היה מתפלא שכן במורד הרחוב בסמוך לחנות
הפלאפל עשתה את דרכה נערה צעירה בשנות העשרים, חזה זקוף לתפארה
מאיים להתפרץ מחולצת המלמלה שלה, זה החיים חשתי, כדורגל ונשים
גורמים לנו לחשוב שאנחנו בני עשרים, מסכן אברהם, יהי זכרו
ברוך. הרמתי את כוס הסודה ושתיתי לחייו. "אתה שובב מנדל" צחק
חיים, "ממשיך להסתכל על בחורות בגילך", לא היה בי כוח להסביר
ופשוט חייכתי בלי להגיב.
"תארוז לי חצי מנה לדרך" ביקשתי ויצאתי את החנות. ממש ביציאה
לפני מעבר החצייה שמעתי רעש גדול, כמו של צפירת רכבת, סובבתי
את ראשי ורכב כבד דהר לעברי, עוד הספקתי לשמוע מישהו צועק
"תיזהר" לעברי ואז הכל החשיך.


פרק ג'

המדבר הגדול
והגמד הצהוב


הדבר האחרון שאני יכול לומר על עצמי הוא שאני בן אדם רוחני, כל
חיי התרחקתי ממילים מפוצצות כמו " משמעות החיים" או "מי אני
ומה מקומי" ומאנשים חייכניים בצורה יוצאת דופן. הפילוסופיה שלי
הייתה מאוד פשוטה ומעשית, עבוד קשה, עשה חיים, תהיה בן-אדם וכל
השאר זה שטויות. אבל כאן הפילוסופיה הזו לא עבדה כמו שצריך,
רחוב בן-יהודה בתל-אביב שהיה פרוס לפני, עד לפני כמה שניות,
בהדרת ההמולה שלו והריחות המעורבבים של שמן לטיגון, עשן
מכוניות וסתם זיעה אנושית נעלם כהרף עין ודיונות עצומות של חול
צהבהב מילאו את האופק מקצה מערב ועד לאופק המזרח.
בדיקה קצרה אך מדוקדקת הבהירה לי כי או שלא נפגעתי מאותה משאית
או שקרה משהו אחר, הגיוני בתכלית, אני פשוט מת חשבתי לעצמי.
ניסיתי להתרומם ורגלי לא נשמעו לי, רק לאחר כמה רגעים חזרה
אליי התחושה והצלחתי להגיע למין מצב משונה של חצי כריעה.
עכשיו מה עושים שאלתי את עצמי, הפחד החל מחלחל לתוכי מקצות
אצבעות הרגליים בתנופה מהירה עד לקצה הקודקוד. אף פעם לא הייתי
בן-אדם דתי, אבל כעת מילא אותי "פחד אלוהים" מכף רגל ועד ראש,
המעשים הקטנים והעלובים של חיי נעו בתוך ראשי כסרט נע, פה
רימיתי מישהו ופה קצת שיקרתי, כאן לא כיבדתי איש זקן ושם חתחתי
מכונית בכביש, אין ספק חשבתי בליבי אני הולך לגיהינום ולא סתם
גיהינום, אחד שמיועד לחוטאים הגדולים מכולם.
למרות שהתאמצתי, שום  מעשה חיובי שלי לא עלה במוחי, הכל מעשים
רעים וחטאים, זיעה קרה נטפה מראשי, תהיה מוכן לפגוש כמה אנשים
כמו היטלר, סטלין ואחרים חשבתי באימה, אבל כלום לא קרה.
הדקות נקפו והשמש, או מה שנראה כמו שמש לא זזה, זהו מראה השאול
הרהרתי בייאוש, בדידות עצומה לאין שיעור, ריק מושלם, רק החוטא
הגדול ומחשבותיו עד לקץ הימים. הפכתי בזמן שלא עלה על מחצית
השעה מזקן נרגן וקצת עצבני לאפוליפטיקן מושבע.
מאחר ודבר לא קרה ניסיתי פעם נוספת לקום והפעם הצלחתי, למרבית
הפליאה לא הייתי עייף או צמא, פשוט קצת מבוהל וזהו. הרגשה טובה
החלה לחזור, טוב זה לא יכול להיות כזה נורא, ניסיתי לנחם את
עצמי והתחלתי לפסוע לעבר האופק, להפתעתי החלו לא היה חם
במיוחד, אפילו נעים, אולי אני לא בגיהינום חשבתי.
מעבר לאחת הדיונות הגדולות החל להתגבש באופק מראה של עצים
רחוקים שנסכו בי תקווה למצוא קצת עניין ואולי מים במקום השומם
הזה. היה לי ברור כי העצים רחוקים והם אף עלולים להתגלות
כאשליה, אך לא נותר לי דבר לעשות, לא יותר מיומיים יעברו בטרם
אשתגע כליל חשבתי.
ככל שהתקרבתי כך גדלה תקוותי, העצים לא נעלמו, הם התקרבו ואף
במהירות רבה מהצפוי, אולי יש עוד סיכוי חשבתי, צעדי הפכו
לגדולים מרגע לרגע ולבסוף ממש פתחתי במרוצה. עברו דקות רבות עד
שהבחנתי כי בתור אדם שהיה זקן לא מזמן אני רץ בכלל לא רע. בתוך
הריצה העברתי את ידי על פני ושערי והמסקנה הייתה ברורה, אני
שוב צעיר. עכשיו גם נזכרתי במראהו של אברהם ואח"כ של בן-ציון
ומרדכי, גם הם נראו צעירים חשבתי, מעניין אם אפגוש בהם.
אמנם חזרתי לנעורי, אבל גם אז לא הייתי ספורטאי דגול ואילו עתה
פשוט רצתי ללא הפוגה דקות רבות, העצים כבר היו קרובים מאוד,
הצלחתי להבחין בעשב שצומח לידם ואולי גם הייתי רואה פרטים
נוספים אילו לא מעדתי ונפלתי אפיים ארצה. לפחות השלומיאליות
הבסיסית שלי לא השתנתה גיחתי בקול, אני לא יודע מדוע אבל הייתי
מאושר, הרגשתי מצוין, דילגתי חזרה ובריצה מטורפת הגעתי אל שורת
העצים הראשונה.
מיד שעברתי ליד העץ הראשון תקפה אותי הרגשה חזקה של דה-ז'-וו,
הייתי כאן כבר, זה היה ברור לי כמו שהיה לי ברור לפני שלושים
שנה ש"הכוח וינה" לעולם לא תשחק עוד כדורגל רציני. ככל שעברתי
בין העצים הבחנתי בעוד פרטים שמשום-מה זכרתי במדויק. פניתי
ימינה ועקפתי שני שיחים גדולים וירדתי בביטחון של בעל-בית
לבריכת מים קטנה.
כמעט בלי לעצור, במין תחושה של שחרור אדירה המשכתי ללכת עד
ששקעתי עד צוואר במי הבריכה החמימים. לבריכה הייתה שקיפות שלא
מהעולם הזה, הייתי מסוגל להבחין בפרטים הקטנים ביותר. דקות
ארוכות עקבתי אחר דגי הזהב הקטנים ושרשראות ירקרקות של אצות
שריחפו בריקוד אין סופי.
אינני יודע מתי זה קרה אבל לפתע החלה מחלחלת למוחי מחשבה
מוכרת, זה יותר מידי טוב חשבתי, משהו לא תקין מסתתר מאחורי זה,
יש כאן איזשהו מבחן ואני בטח נכשל בו בגדול, פתאום מי הבריכה
לא היו כל כך מזמינים, האופוריה התחלפה בחשדנות.
"אתה לא יכול לומר שאנחנו לא מקבלים אורחים יפה" שמעתי קול
גבוה מאוד מאחורי, על הגדה שזה עתה הגעתי ממנה ניצב אדם נמוך
קומה, האמת שהוא לא עלה על מטר ועשרים לערך, הוא היה ממש גמד
וכל כולו מכף רגל ועד ראש היה צהוב בוהק. ממש כמו באגדות הוא
לבש כותונת צהובה, נעליים צהובות ושיער ראשו שהיה מתבדר ברוח
היה.... צהוב כמו השמש. "אם לא אכפת לך מר מנדל אין לי כל כך
כוח לצעוק אליך מעבר לאוקיינוס הזה, בו תצטרף אליי" המשיך הגמד
הצהוב בכולו הצפצפני.


פרק ד'

האמת על דה-ז'-וו
אבל עדיין לא כל האמת

"קוראים לי בועז" המשיך הננס כאילו שאנחנו עדיין באמצע תל-אביב
ולא בתוך הזיה גמורה, "אני לא חלום ולא אשליה" המשיך קורא את
מחשבותיי. "איפה אני" שאלתי והננס הניד בראשו, "עדיין לא הגיעה
השעה מר מנדל", "ומתי היא תגיע" ניסיתי להתעקש, בועז נד בראשו
בחדות, "לא כעת, לא כעת".
בועז סימן לי בידו ואנחנו ניגשנו לעבר אחד העצים והתיישבנו על
הקרקע, "אתה מרגיש שכבר היית כאן נכון מר מנדל ?", "כן", "משהו
כמו דה-ז'-וו ?" המשיך, "נו נכון" דחקתי בו. בועז נרתע מעט
לאחור, "למה אתה כל כך קצר סבלנות ?". בועז השתתק ושיחק
באצבעותיו הדקיקות בקפיץ עץ שהתגלגל על הקרקע. זה ממש הרתיח
אותי, האמת חשבתי, שמזקן נרגן השתנה אצלי רק הזקן, תמיד הייתי
עצבני וזה אף פעם לא היה לטובתי.
עכשיו גם הבנתי מדוע בועז גורם לי לאי נוחות מסוימת, הוא היה
צהוב, זה היה כל כך ברור, מרגיז.... נכון, מאוד אירוני.... גם
כן, הוא היה לעזאזל צהוב, "לא ביום שלישי, לא צהוב ולא זוגי".
לפני חמישים שנה בערך בבית קפה פינתי בתל-אביב גילה לי בן-ציון
את "הפטנט", באותו ערב בן-ציון היה מלא בליקר סמבוקה ובלא מעט
בירות, עד היום אני חושב שהסיפור על הפטנט נפלט לו, הוא לא
התכוון לשתף בו איש.
"תקשיב לי טוב מנדל" גיחך באותו ערב בן-ציון מעל הכוסית שלו,
"אתה יודע שאני מצליח לא רע בחיים", הנהנתי בראשי, הוא צדק
חשבתי הבן-ציון הזה, בגיל 20 הוא כבר הרוויח את המיליון הראשון
שלו, בעיקר מהימורים ומהשקעות בבורסה ובכל מיני עסקות כאלו,
עכשיו בבית הקפה בן-ציון כבר היה בן ארבעים ומשהו, עשיר כמו
קורח אבל עדיין באופן בסיסי אותו בחור שפגשתי לראשונה בצבא.
"אתה מקשיב לי" דחק בי בן-ציון בשרוול, "כן, אני מקשיב לך
ובעיקר לסמבוקה" צחקתי, "אני מוכן להמר על כל דבר, לא ביום
שלישי, לא צהוב ולא זוגי" בן ציון המשיך לבהות אל הכוס שלו,
"זה הכל" תזכור את זה וההצלחה תגיע. לפתע הרצינו פניו של
בן-ציון, " אתה לא מתכוון לספר על זה לאף אחד, נכון מנדל, זה
רק בינינו", בן ציון אחז בידי בכוח, "אסור שמישהו ידע".
מאז הזכיר לי בן-ציון את השיחה הזו כמה עשרות פעמים, תמיד
בליווי השבעה, "זה רק שנינו מנדל, אל תשכח, לא ביום שלישי, לא
צהוב ולא זוגי". בפעמים הבודדות שניסית ליישם את הפטנט זה היה
מסובך אבל תמיד עבד.
"אתה איתי מנדל ?", בועז עמד מולי מלוא קומתו, וזה לא היה הרבה
"אנחנו צריכים ללכת", אפילו אחרי המוות אין לי זמן, חשבתי, זה
כבר מוגזם. בועז צעד במהירות והספיק לחצות את נווה המדבר לפני
שהספקתי לעמוד על רגלי. "אתה זריז" אמרתי קצר נשימה לעבר הננס,
"אני מציע מנדל שתתחיל להתרכז ותפסיק לחלום בהקיץ", בועז
הסתובב אלי והמשיך "אתה נמצא כאן בעיקר בגלל זה", לא הספקתי
לשאול אותו למה הוא התכוון, כי אז בדיוק עברנו את הגבעה
האחרונה, למטה היה מראה קצת סוריאליסטי, אבל אני כבר הפסקתי
להיות מופתע ממה שקורה כאן. בתחתית הגבעה על החול עמד שולחן
אוכל גדול, כמו אלו שרואים במוזיאונים והשולחן היה מלא בכל
מיני מזונות. אברהם, מרדכי ובן-ציון ישבו אל השולחן וסעדו,
התחלתי לרדת לכיוון השולחן, אולם בועז חסם את דרכי, "תתרכז
מנדל, אתה לא זוכר שכבר היית כאן".
הוא צדק כמובן, אפילו יותר מהחוויה ליד האגם, אני הייתי כאן
חשבתי לעצמי, "שלום מנדל" קידם אותי אברהם, "סוף סוף הגעת
בטלן", לא הקשבתי וניגשתי אל השולחן, "אני לא מציע לך" ניסה
מרדכי להזהיר אותי, אך זה היה מאוחר, התפוח היה טעים, בצורה
יוצאת דופן, עסיסי ומתוק אבל לא סוכרי מידי, מושלם. הרגע היה
מבחינתי דומה לתפוח, ללא רבב, ישבתי על החול ואכלתי, לא היה
אכפת לי מה יהיה בהמשך, זה היה טעים.
ההמשך היה פחות מלבב, בהתחלה הייתה רק מין דקירה בבטן, אבל היא
הלכה ותפחה לממדי בחילה, "אני לא מרגיש הכי טוב" גנחתי,
"ניסיתי להזהיר אותך" אמר מרדכי, "עכשיו פשוט לך עם זה וזה לא
יהיה נחמד". הבחילה טיפסה מעלה בעקביות ובעצמה, הקיבה שלי
הייתה כמו לוע של הר געש, חמה ורועשת, אבל תחושת הקבס הייתה
בכל, בגרון, בפה, אפילו בציפורני הידיים, ואז זה קרה. דקות
ארוכות שכבתי על הדשא, קיא זרם ממני כמעין המתגבר והבחילה לא
פסקה, היא גברה ככל שהמשכתי לבייש את עצמי בפומבי.
אני חושב שאיבדתי את ההכרה כשמרדכי עמד מעלי ושפך עלי מים,
הרגשתי מעט טוב יותר, "הקיבה שלך עדיין לא ממש עובדת מנדל"
המשיך מרדכי, "אולי בעוד כמה שעות תוכל קצת לאכול".
התיישבתי ליד הכיסא, "את זה שכחת כמובן לספר לי? נכון?" פניתי
לעברו של בועז, "ניסיתי, אבל אתה לא נתת לי הזדמנות", בועז
גיחך, "אף אחד לא נותן, כולם רצים לאכול". "זה מותר לי?" הבטתי
בבן-ציון, הוא הנהן בחיוב, לקחתי סיגר שהיה על השולחן, לא רע
בינתיים העולם הבא חשבתי.
"מה עכשיו ?" פניתי לבועז, "מחכים" אמר הננס קצרות, "אתה ממש
מעיין של חוכמה", "מישהו אחר יודע מה קורה כאן ?". היה שקט,
"מרדכי, אתה כאן כבר כמה חודשים, לא ?", "כן" אמר מרדכי ומזג
לעצמו כוס יין שנראה מצוין אבל אחרי ההצגה החלטתי להסתפק לפי
שעה במים, "אבל אני לא יודע הרבה יותר ממך מנדל, אני רק יושב
ליד השולחן הזה יותר זמן ממך".
התשובה היית קצת יותר מידי בשבילי, אנחנו אבודים במדבר עם גמד
צהוב ואוכל שעד שאהיה מסוגל לאכול אותו יתקלקל, בעוד שבוע לא
יישאר מאתנו יותר מגל עצמות, אולי תפסיק אידיוט חשבתי בתגובה,
אנחנו כבר מתים, אי אפשר למות פעמיים, ואולי כן?
אברהם עבר לשבת לידי, "תראה מנדל אנחנו מחכים ליד השולחן הזה
לנציג החוק, כך לפחות אומר בועז, משהו כמו דיון". "אז מה זה
השולחן הזה, מה זה המדבר וכל הטקס ?". "את זה בעיקר אתה קבעת"
התערב בועז בשיחה.
"כל אחד מכם השתתף בעיצוב התפאורה כאן, אתה ביקשת את השולחן
הזה" בועז פנה לכיוון מרדכי, "ואתה ביקשת את כל החול הזה
מנדל". בועז התיישב, אתם כבר ביקרתם בשולחן הזה עשרים ושלוש
פעמים, לכן הכל מוכר לכם, בכל הפעמים נכשלתם, מיותר לציין".
בועז התרומם, "אני מניח שגם כעת תיכשלו, בכל מקרה האדון
מהוועדה צריך להגיע וזה אומר שאני צריך ללכת, בהצלחה, אנחנו
נפגש כנראה בסיבוב הבא".
בועז התרחק ובן-ציון התקרב אלי, "שמת לב כמה הוא צהוב הגמד
הזה, זה בטח לא יהיה טוב, עם המזל שלי אנחנו בוודאי גם ביום
שלישי", מרדכי מחה, "אולי תפסיק כבר לשאול באיזה יום אנחנו,
מאז שהגיע הוא כל הזמן סופר דברים וממלמל, זה זוגי זה לא טוב,
תפסיק כבר !", הוויכוח התיאולוגי המוזר היה עשוי להמשך שעות
אילו לא חצה את הגבעה בכיווננו האדם הכי גבוה שראיתי בחיים
שלי, הוא ממש הסתיר את השמש, טוב לפחות הוא לא היה צהוב.

פרק ה'

יונתן מבהיר את המצב
בן-ציון עוד פעם יודע משהו שאנחנו לא
וזה כל מה שיש, האמנם?

"אני יונתן", הפטיר קצרות הענק, טוב כאן לא ילך טוב השיר על
"יונתן הקטן" חשבתי, יונתן התיישב, "אני כל כך גבוה בעיקר על
מנת לעשות עליכם רושם", יונתן הביט ישר אל תוך עיני, ההרגשה
הייתה כמעט כשל נגיעה פיסית, אני כבר מאוד התרשמתי, למעשה
הברכיים שלי התרשמו והחלו נוקשות זו בזו באופן לא רצוני.
"תפסיק עם זה מנדל" המשיך יונתן, "אתם כאן בעיקר כי אתם לא
שמים לב ולא יודעים לנצל הזדמנות כשזו עומדת בפניכם", הייתה
הפסקה קלה והוא המשיך, "יש הרבה דרכים לומר זאת אבל הכי פשוט
זה, נותנים לך תיקח, מכים אותך תברח", יונתן שוב הביט אלי,
"אתה מבין את זה מנדל, לא בורחים סתם, רק אם מכים אותך".
"על כל פנים", המשיך יונתן ושלח יד אין-סופית לעבר אשכל ענבים
שהיה שם, "אתם כאן כדי לתכנן את הצעד הבא ותעשו לי טובה, אל
תמשיכו עם זה לנצח", "איזה צעד הבא?" אמר אברהם. "תראה זה מאוד
פשוט", יונתן המשיך בשקידה עם הענבים, "אתם יחידה, כל האנושות
מחולקת ליחידות, המטרה שלכם בשלב הקיום הפתטי הזה הוא רק
להירגע ולפתח תשומת לב להזדמנות וסיכונים, תחשבו שאתם בשלב
ראשון של הטירונות, בכל פעם שמשהו מכם מפספס הזדמנות משמעותית
או לא מתחמק מסכנה מיותרת זה נרשם. אחרי שנגמר סיבוב אתם
חוזרים שוב לאותה נקודה, זה הד-ז'-וו שלכם".
בן-ציון לא עמד לוותר בקלות, "רגע אחד אני לא מבין, אתה מתכוון
שבכל פעם שאני מת אני מגיע לכאן, מקבל ממך שיעור מאלף על
הפשלות שעשיתי ואז אני חוזר לאותה נקודה בזמן כדי לתקן אותן
?", "אתה לא חוזר כדי לתקן אותן, אתה חוזר כדי לתקן אותה, רק
טעות אחת בכל פעם", ענה יונתן. "רגע אז מה עם גלגול נשמות וכל
הספורים ששמענו" המשכתי, "אין דבר כזה" אמר בהחלטיות יונתן,
"יש רק חזרה לנקודות המשגה שלכם, תיקון והמשך". זה כבר היה
מוזר מידי  בשבילי, "בשביל מה צריך את זה?", "כדי שתתקדמו לשלב
הבא" , "ומה השלב הבא ?" המשכתי, מישהו חייב להסביר לי את
התועלת במהלך הזה אחרת אשתגע.
אני חושב שהגזמנו קצת עם השאלות כי עכשיו יונתן נראה כבר
מרוגז, "תקשיבו טוב, אני תקוע בגללכם כאן יותר מידי זמן, אתם
רוצים לדעת המון דברים אבל אינכם מסוגלים להירגע ולהתרכז במשהו
יותר מחמש דקות רצופות. אחרי שתצליחו במשימה הזו יהיה בכלל
אפשרי להתחיל להסביר לכם מה קורה כאן".
אף אחד לא דיבר ולא מחה ויונתן המשיך, אבל אני כבר לא הקשבתי,
אני ידעתי למה הוא התכוון, אל מול עיני עברו הזדמנויות לא
מנוצלות מגיל שלוש ועד תשעים ושלוש, איזה אפס אני חשבתי, איך
אני מעקב את החבורה המופלאה הזאת, אפילו למות לוקח לי שנים.

מרדכי טלטל אותי, "אולי תפסיק לחלום מנדל", יונתן תקע בי מבט
חמור סבר והמשיך, "עשר פעמים חזרתם לכאן כי מרדכי החליט להינשא
למישהי לא מתאימה, חמש פעמים כבר הכרת אותה ונפרדת ממנה בגלל
שטות". בן-ציון גיחך, "ידעתי שהיא כלבה", "היית צריך להישאר עם
ציפורה מהקיבוץ", "אולי תשתוק". "הוא צודק" המשיך יונתן, "הוא
היחיד שיש לו כללים עקביים לחיים, אתם צריכים ללמוד ממנו".
עכשיו קצת הוקל לי, לא חזרנו בגללי, חזרנו בגלל מרדכי, חייכתי
והחלטתי לנסות בכל זאת את היין, איש לא מחה והבנתי שזה בסדר.
"אז אנחנו חוזרים בגלל מרדכי" היין השפיע כמעט מיד וכל מה
שחשבתי מצא את עצמו דרך מיתרי הקול החוצה.
"לא רק" ענה יונתן, "גם, אולי בעיקר, אבל לא רק, אתם מיד תראו
את כל המקרים.
כאשר תהיו מוכנים עם איזו תכנית פעולה תקראו בשמי", "עכשיו
תביטו ותחשבו על הכל".
חוף הים של ראשון לציון התממש מול עיני, ראיתי את עצמי בבית
קפה מול הים, "מנדל, אני מציע לך הצעה מאוד טובה", אבל אני
פחדתי, היססתי וסירבתי לבסוף מהסיבות הלא נכונות ועכשיו, רק
מראה הפספוס מלא אותי בעצב.
כשפקחתי את עיני אף אחד לא נראה מרוצה, מרדכי במיוחד, כל אחד
צפה בסרט של הרגע הנמוך בחייו וזה לא היה קל. "מה עושים" אברהם
היה הראשון שדיבר, "חוזרים" השיב מרדכי, "מרגע החזרה ועד שלב
ההתקשות ואבדן הקשר לכאן צריך להזכיר לעצמנו מה הייתה הטעות
ולנסות לתקן אותה. צריך להתמקד בתחושת ההשראה, זו ההרגשה שאתה
עושה מה שתכננת על השולחן".
יונתן התרומם והתכונן

פרק ו'

החדר הירוק - חוזרים

יונתן הלך והתרחק, "אנחנו צריכים להתחיל לתכנן מה לעשות בשלב
הבא" אמרתי, "כל אחד ראה את הטעות שלו, עכשיו צריך לחזור
ולתקן, נקדיש לזה כמה דקות, נרביץ ארוחה טובה ונקרא ליונתן הזה
שיחזיר אותנו". מרדכי לא נשמע משוכנע, "אתה צריך להבין שברגע
שנחזור לא נזכור הרבה, אתה יכול להחליט כאן הרבה דברים ולשכוח
אותם מיד בחזרה", "זה נכון" אמר בן-ציון, "גרוע מזה, אחרי
שתתקן את הטעות הזו אתה לא חוזר לכאן, אתה ממשיך את חייך עד
הסוף וכמו שאני מכיר אותנו, אנחנו נמשיך לטעות ולחזור,
במתמטיקה קוראים לזה סידרה אין סופית, אנחנו חייבים לשנות את
צורת החיים שלנו". עכשיו הבנתי מדוע יונתן היה כל כך מדוכא, זה
לא יהיה תהליך קצר התיקון הזה.
"אנחנו צריכים פשוט להישאר כאן" אמר ללא שהיות בן-ציון, "הם לא
יצפו לזה, "אנחנו פשוט צריכים ללכת לכיוון הזה" פשט את זרועו,
זה היה גאוני חשבתי, הוא באמת ענק הבן-ציון הזה, אנחנו נסדר את
כולם. מרדכי היה הראשון שקם מהשולחן והחל לארוז מצרכים, "נו
מנדל" האיץ בי, "קום ותעזור, בעיקר קח מים". אני לא יודע אם
יונתן דיבר בצורה פשטנית על ארבעתנו כיחידה, אבל אנחנו תפקדנו
ככזו. פחות מעשר דקות ואנחנו היינו מצוידים ומוכנים לדרך.
דקות ארוכות איש לא דיבר, צעדנו במרץ דרך הדיונות הארוכות עד
שהגענו לקצה אחת מהגבוהות שבהן, "אתם רואים את הירוק הזה"
הצביע מרדכי על משהו במרחק, האופק היה כולו ירוק, "אני בטוח
שזה שם", מרדכי התנתק מאתנו והחל רץ במהירות, אדם עם מטרה.
שלושתנו הנותרים המשכנו באותו קצב, אין מה למהר, חשבתי לעצמי.
הדשא הצפוף התחיל הרבה לפני שהגענו לגבעה עצמה, קבוצות של
עשבים קצרים וקצוצים כמו שטיח שמניחים בכניסה לאמבטיה בכדי
למנוע החלקה, השטחים הירוקים הלכו והשתלטו ככל שהתקדמנו, ואז
הכל הפך לירוק.
קצת קשה להסביר למי שלא זוכר את "החדר הירוק", כולכם הייתם בו,
אבל הרוב לא זוכר, השמיים היו ירוקים, האוויר היה ירוק, האדמה,
הכל היה ירוק. עמדנו שם, בן-ציון אברהם ואני הבטנו ושתקנו, מה
כבר היה לנו לומר. "זה הכל כך", מרדכי יצא מהערפל הירוק הכבד
שהקיף את הכל, "אי אפשר לראות יותר ממטר קדימה, הכל ירוק".
מרדכי ידע על מה הוא מדבר, יותר משעה ניסינו לחצות את מסך
הערפל הירוק, הפסקתי כבר לספור כמה פעמים נפלתי, פשוט המשכנו
קדימה, בשקט ובלי הרבה תקווה. אני לא כל כך זוכר מתי התחיל
הרעש, אבל הוא הפך לבלתי נסבל בכל צעד קדימה, לבסוף הסתובבנו
כאיש אחד ופתחנו בריצת אמוק החוצה.
"אני חושב שהם קצת מתנגדים למה שעשינו" מלמל בן ציון, אבל אני
כבר לא כל כך הקשבתי, זה היה כל-כך ברור, לא היה צורך בתכנית
וגם לא לקרוא בחזרה ליונתן. פניתי לעבר המדבר ועצמתי את עיני,
אחרי עשרים מטר בערך פקחתי אותן, הכל התבהר, אפילו לא הסתובבתי
לאחור, השלט של המכונית היה בכיס, לחצתי עליו והמכונית ננעלה.
הכניסה לבית הקפה "ארומה לשניים" הייתה ממש מולי, הפעם אני
אקבל את ההצעה חשבתי, חזרתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/2/03 13:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מנחם בייגל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה