-פרק 1-
"נשמעו צעדים. הוא נדחס אל הצללים, בקושי נושם.
כעבור שניות אחדות הופיעה דמות נמוכה אך מוצקה מעבר למפתן
הדלת. בתנועה מהירה הוא שלח את חרבו לעברה. נפילה, הראש התגלגל
במדרגות, משאיר שובל דם המוביל אל שארית גופו..."
"טוב, ההמשך מחר...". "אבל אבא...". "בלי אבל!" ניפוץ של
החלון, נשמעה שריקה. "אהה..." חץ פילח את צווארו של הילד "א...
אבא, זה... כואב!". "אל תדאג בן, עוד רגע זה יגמר..."
ראס הוציא את פגיונו ותפס בראשו של הילד. תנועה אחת, ראשו של
הילד נשמט על חזהו כשצווארו נוזל דם סמיך. כחכוח אחרון, והדם
פרץ גם מפיו... ראס שלף את החץ וניגב את הדם.
"ראש חץ שונה במקצת, אך אין ספק שזהו חץ ממחנה העלפים". הדם
כבר כיסה את רוב בגדיו של הילד, נאבק בשארית הלבן שנותר. "הם
ישלמו על כך..." ראס מיהר אל חדרו ופתח את התיבה...

-פרק 2-
"מאז מות בני, יורשי היחיד, טרדו אותי מחשבות רבות. אני לא
יכול שלא לומר שרק הנקמה מניעה אותי, הרצון העז לרצח ולחורבן.
המוות הרתיע אותי בעבר, רק בגלל בני פחדתי ממנו. אך כשמת בני,
מת הפחד עמו". ראס זרק את יומנו, אינו מסוגל לשאת את כאבו...
"איתי יבוא המוות..." מלמל ראס ונרדם.
צרחה, ראס פקח את עיניו אך דבר לא השתנה, החושך כיסה הכול.
צרחות חתכו את האוויר. פה לא היו נחוצות עיניים, הקולות הסבירו
הכול.
זוג עיניים, בוערות באדום פרץ משומקום. משראה האורק את ראס
ניסה לפנות לאחור, אך מאוחר מידי. החרב ננעצה בבטנו, עולה
מעלה, חותכת את איבריו של האורק. האורק נפל, עיניו פתוחות
לרווחה, אך האש שבערה בהן כבתה. ראס ידע שהאורק לא עשה דבר,
האורק כלל לא היה אשם. העלפים הם אלה שצדו אותו, את בני גזעו.
אך לראס לא היה אכפת, צדק או היגיון כבר לא היו קיימים לגביו.
חמישה עלפים קרבו אליו מכוונים את נשקם אל ראשו. מבטם הבהיר
הכול, ראס השליך את חרבו לעברם.
חבטה, ראס השתטח על האדמה, מעולף...

-פרק 3-
כשפקח ראס את עיניו, מצא את עצמו שוכב בכלוב. הכלוב היה עשוי
עץ אך לא היה בכוחו של ראס לשבור אותו. משהביט מהכלוב ראה שהוא
תלוי על אחד העצים. ראס שפשף את ראשו, וחיכה לכולאו שיבואו.
תוך זמן קצר הופיע עלף צעיר ושברירי למראה, ראס צעק אליו. העלף
ניתר בקלות אל אחד הענפים ונעמד קרוב לכלוב.
"מה רצונך?". ראס לא ענה. "בן-אנוש ארור..." מלמל העלף
והסתובב. ראס שלך את ידיו ולפת בחוזקה את צווארו של העלף. נשמע
קול ניפוץ, צווארו של העלף נשבר. העלף אפילו לא הצליח להתנגד.
ראס תפס את חרבו של העלף וריסק את סורגיו. בקפיצה שקטה, ראס רץ
להתחבא.
כעבור דקות אחדות נשמעו צעקות, העלפים מצאו את חברם. ראס הביט
בהם בדריכות מאחד הענפים, מחכה שאחד מהם יפנה לכיוון הלא
נכון...
ראס קפץ, חרבו מונפת בידיו, מכוונת לראשו של העלף. העלף לא
הספיק אפילו לשחרר את חצו. צווארו נחתך, מותיר הבעה של פליאה
על פניו. ראס תפס את קשתו ורץ לצוד את הנותרים...

-פרק 4-
שעה קלה עברה מאז מותו של העלף הראשון. שעה שבה ראס שכח את
כאבו. גופות שכבו בין העצים, מקשטות את האדמה באדום. ראס נותר
עומד אך בקושי, מחכה לקרב האחרון. "קרב אחרון... לאבדון..."
מלמל ראס". "צא! אני מוכן!" הוא צעק. עלף קפץ מאחד העצים, חרב
שלופה בידו. הוא החווה קידה מזלזלת בעזרת ידו, והחל לרוץ אל
עבר ראס.
מהלומה, חרבו של העלף התנגשה בזו של ראס. העלף תקף שנית, ראס
הרים את חרבו להתגונן, לשווא. חרבו של העלף פגעה בבטנו של ראס,
חותכת בבשרו. ראס החניק יבבה ושלח את חרבו אל עבר העלף, החתך
נפער יותר. דם זרם מבטנו של ראס, נשפך על הקרקע. ראס נפל, מנסה
לקום, אך ללא הצלחה. העלף רכן אל ראס, מעיף את חרבו של ראס
הצידה. "קרב קצר למדי, הייתי אומר..." צחק העלף. ראס השתעל
ושמט את ראשו על האדמה. אדום מילא את עיניו, אדום שהפך בהדרגה
לשחור...

-אפילוג-
"המוות אין הוא חטא. כרגע, איני יכול לקוות לדבר אחר מלבדו.
אין בושה במוות, אף יש בו מן התהילה..."
יומן "מסע הנקם", ראס.