מזל מהלשכה אמרה לו שכדאי שיתחיל לעבוד באחד המקומות ששלחו
אותו. עוד חודש לא יהיה זכאי לדמי הבטלה. הוא יצא מהלשכה והלך
לקיוסק של הטוטו. כולם ישבו שם ודיברו על המצב. "הברק הפחדן
הזה ייתן להם את כל המדינה" התנדב, "לימדו אותם שאם הורגים
יהודים אנחנו מוותרים". "כוס אומו המדינה וכוס אומו ברק" אמר
מישהו וביטא את הקונצנזוס. שיחקו שש-בש, ככה להעביר את הזמן,
ושתו "אלוף הערק" שהוא אלוף בלהעביר את הזמן של המובטלים.

הפיצוץ שנשמע היה החזק ביותר ששמע מעודו. הרחוב נהייה אפוף עשן
ובאוויר עמד ריח חריף של אבק שריפה. מיד נשמעו צעקות וקריאות
לעזרה. הם רצו לכיוון הפיצוץ. בחיים שלו הוא לא ראה דבר כזה,
שלדת אוטובוס מפויחת הוטלה לרוחבם של המדרכה והכביש, חפצים היו
מפוזרים ברדיוס של עשרות מטרים. בכל האזור היו מוטלים אנשים
פצועים ומפוייחים, וחלקי אדם התפזרו לכל עבר. היו גם כמה
גופות, ואפשר היה לדעת שהן גופות כי אלה היו גושי הבשר שותתי
הדם שלא נעו, ולא זעקו לעזרה. "הצילו" "הצילו", מלמל מישהו
לכיוונו. הוא הביט בו ראה שחסרות לו רגל ויד ודם משפריץ ממנו
בקצב של פעימות לב. המון דם. הוא קפא על מקומו. "איך אני יכול
לעזור לו אני?" חשב, שלוש שנים בצבא (ועוד קצת "דפוק") הוא היה
נהג של בסיס אספקה. לא ראה פצוע מימיו. לרעש הצעקות והגניחות
נוסף רעש של סירנות ורמקולים שקראו לאנשים לפנות את האזור. הוא
התגודד עם שאר האנשים ולא התפנה. במשך דקות ארוכות בהה באנשי
העזרה הראשונה הרבים שהגיעו למקום וטיפלו בפצועים. היו להם
חלוקים לבנים ווסטים זוהרים, והם נראו בטוחים בעצמם והחלטיים
וחילקו הוראות לאנשים במקום. קבוצה של מגבניקים החלה להדוף
אותו ואת יתר האנשים שסירבו להתפנות מהמקום. "תתפזרו חבר'ה,
אתם רק מפריעים, ואולי יש עוד מטענים". "תפסיקו להרביץ ליהודים
ותתחילו לטפל בערבים" צעק לעומתם, "במקום לזיין את המניאקים
האלה אתם מרביצים לנו?".
בסוף פינו אותם מהמקום. הוא עמד מרחוק וראה את חבלני המשטרה
מנפצים זגוגיות של מכוניות שחנו באזור ושוברים מכסים של מנוע
ותאי מטען. עיתונאים היסטריים הסתובבו במקום עם מיקרופונים
ומצלמות ודחפו מיקרופונים לפרצוף של כל שמוק עם מדים כלשהם.
מישהו לידו צעק "בואו נזיין את הערבים בשוק" והוא מצא עצמו רץ
עם כולם לשוק הסמוך. הערבי הראשון שפגשו היה הבן של סמיר
מהבאסטה של הירקות. הם קפצו עליו וחבטו בו כשהם משתמשים
בידיהם, רגליהם, מקלות ואבנים. הוא לא זכר איך הגיעה לידיו
האבן הגדולה שהטיח בגולגולת של הערבי שוב ושוב. כולו התכסה בדם
סמיך וחם.
הם ראו שוטרים רצים לכיוונם וברחו מהמקום במרוצה. הוא התערב
בהמון שצבא על המחסומים שהציבה המשטרה מסביב לזירת הפיגוע.
איזה בלונדה מגלי צה"ל עם מיקרופון ביד צעקה לכולם "מישהו פה
ראה את הפיגוע?". הוא הניף יד מגועלת בדם וצעק "אני". אח"כ הוא
דיבר עם רזי ברקאי וסיפר איך ראה את הפיגוע ורץ למקום ועזר
לטפל בפצועים. אחד מת לו בידים כשניסה לעצור את הדימום שלו.
הוא היה בלי יד ובלי רגל וצעק מכאבים. גם לטלביזיה ראיינו
אותו, והמצלמה התמקדה בדם שעליו. כשהכל נגמר הוא עוד עמד שם עם
הקבוצה שצעקה "מוות לערבים". ראש העיר הגיע למקום וניסה להשתיק
אותם. הם הטיחו בו עלבונות.
אחרי שראש העיר עזב גם הם התפזרו. היה יום ארוך ומלא פעילות.

הוא הלך הביתה. אשתו והילדים שמחו לראות אותו, היא דאגה עד
שהשכנה סיפרה לה שבעלה מדבר ברדיו. "גם בטלביזיה יראו אותי",
הוא אומר.
הוא מתקלח ובינתיים היא עורכת את השולחן. יש אוירה חגיגית כמו
של ערב שבת כשהיא מגישה אוכל לו ולילדים. הוא מספר להם על
הפיצוץ ואיך בזכות האינסטינקטים שרכש בצבא "הוא כמעט היחיד שלא
היה בהלם". הילדים מעריצים אותו. אשתו מביטה בו בעניין מחודש.
אחרי האוכל הם יושבים לראות טלביזיה, מראים אותו לפחות זמן
משחשב. אבל מראים. הוא שולח את אישתו להביא פיצוחים וערק. לא
איכפת לה שהוא שותה. להפך. היא ממלאת לו את הכוס. בלילה הוא
מזיין אותה כמו גיבור.