נושף ומתנשם, אני התיישבתי על שולי האוטוסטרדה המהירה. לא היה
לי כל מוסג לאן האוטוסטרדה מובילה ולא היה איכפת לי, בטוח לאחד
הכוונים -צפון, דרום, מזרח, מערב. הדרך נסללה כנראה לא מזמן כי
ריח העפר היה חזק מאוד. אני ישבתי על גדר קטנה מאלומיניום
והסתכלתי לשני הכוונים של האוטוסטרדה, ישבתי וחשבתי לי מה
לעשות עכשיו.
היה לילה בחוץ, והיה קר. הרוח הקרירה של סתיו מאוחר חדרה
לעצמותי דרך חולצת טי שלבשתי ודרך מכנסי הקיץ שהצלחתי למצוא
בארון שלי לפני שיצאתי מהבית לפני כמה ימים. הייתי רעב מאוד
ובטני כבר דבקה לגבי כמו חולצה מזיעה בקיץ שנדבקת אל הגוף. כל
מה שהיה בכיסי זה מסטיק, האחד והיחיד שהצלחתי "לקחת" במכולת
אתמול בתחנת דלק "פז". הייתי גם צמא, עכשיו התחלתי להבין את
חשיבות המים שאדם צריך לצרוך יום ליומו. שפתיי היו סדוקות
והקור רק החמיר את מצבם. בפי כבר לא היה רוק, שכאשר היה הייתי
בולע אותו רק בשביל לחשוב שהנה שתיתי. הרגשתי בכאב ברגלי
וכשהסתכלתי ראיתי על שתיהן שריטות די חמורות לדעתי, שאחת מהן
כבר התייבשה והשניה עוד לא, טיפות דם עגולות וגדולות זלגו
ממנה.
אני ישבתי על גדר קטנה על שולי האוטוסטרדה מתחת לפנס התאורה
שגובהו דומני לא יותר מחמש מטר, אך מה יכולתי לראות בבירור
כאשר עיני היו אדומות כמו טיפות דם שעדיין זלגו מרגלי. הפנס
היה ישן להפליא, עמודו היה מעץ, ולא הבנתי כיצד משאירים כזה
פנס ישן על אוטוסטרדה חדשה, הרי על אוטוסטרדה נדרשים פנסים עם
אורות חזקים, ואילו הפנס שמתחתיו ישבתי נתן אור ערפלי ומעומם.
לא כמו הפנס, אורות העיר הגדולה, שריאתי ממקום ישבתי, היו
חזקים בהרבה.
אני נשענתי על גדר קטנה על שולי האוטוסטרדה מתחת לפנס התאורה.
היה שומם באותה לילה, משום מה לא נסעו שום מכוניות, שהרי זו
אוטוסטרדה, הדרך שבה נפגשים כל הדרכים, הדרך שלא מתה, הדרך של
חיים. הזמן טקטק על השעון לאט מאוד, אני ניסיתי שלא להסתכל על
השעון כי אז הזמן יעבור מהר יותר, אבל לא יכולתי. לא יכולתי
שלא להסתכל איך הזמן בורח ממני ואיך הזמן רץ אליה. אליה,
שהוריה כמו ביצירה הקלאסית של שייקספיר, שנאו אותי כמו שאר
האנשים שהכרתי בחיי. לא הספיק לי לדעתם כל מה שעברתי, לא הם לא
הסתפקו בזה, הם רצו עוד והם קיבלו את זה.
אני קמתי ממקומי כדי להזיז את עצמותי ולהתחמם ליד גדר קטנה על
שולי האוטוסטרדה מתחת לפנס התאורה. רגלי עדיין כאבו מאותם
פצעים שקיבלתי בזמן שרצתי דרך החורשות כדי להמלט מבושה שרודפת
אותי עכשיו ולא תפסיק לרדוף עד יום מותי. חוץ מחיי הקשים,
הנוקשים, נאלצתי לשקר על אודותי. נאלצתי לשקר על עצמי כדי
לבנות עולם טוב יותר בחוץ, והכי חמור הדבר שנאלצתי לשקר לאדם
הכי חשוב בעיניי. עובדה שהשקר החזיק מעמד זמן רב, כל זמן שלא
שאלו אותי שאלות, אך אחרי שאלה כזו כבר אין מה לעשות.
אני התישבתי על גדר קטנה על שולי האוטוסטרדה מתחת לפנס התאורה.
חשבתי לי, גם אני לא מי יודע מה, אני זרקתי חברים סתם ולא
רציתי גם לקבל אנשים סתם. ואז הבנתי בזמן שחשבתי שיש הבדל בין
לשכנע את עצמך לבין לשכנע את האחרים. את עצמך אתה משכנע מהר כי
יש לך שליטה על עצמך, על אחרים אין לך שליטה, וזאת לא ידעתי
לפני שפגשתי אותה, כי אז נאלצתי לשקר לה, לשלוט עליה ולשלוט
עלינו...
מחשבותי נקטעו ממראה האורות ואני קמתי מגדר קטנה על שולי
האוטוסטרדה מתחת לפנס התאורה. שני עיגולים יפים, זוהרים
ונוצצים, כמו עיניה, כמו זוג יונים, כמו שתי שכבות חמאה על לחם
שנהפכות לשכבה אחידה, כה יפים היו האורות באותו לילה. שכנוע
עצמי לא היה קשה, במוחי לא עברו זכרונות רק  דברים שוליים
דברים קטנים ועמומים, נשימותיי היו אי קצובות, ריח עפר הכשה
עלי והכיוונים פתאום נהפכו על פיהם, האורות שינו את הלילה
ליום, כבר לא היה לי קר ולא הרגשתי רעב, הרגשתי כח כה רב ברגלי
שיכולתי לרוץ עכשיו אין סוף זמן, כמה שהזמן לא ינסה לברוח
ממני. אכן האורות האירו את האוטוסטרדה טוב מאוד עד שהצלחתי
לראות דרך עיני את קצות האוטוסטרדה שמתיחדים יחד אי שם באופק
החשוך והמואר. כבר לא היה שומם, האוטוסטרדה נראתה לי פתאום
לפקק אחד גדול שמתחיל לו שם ומסתיים לו איכן שהו בכיוון הנגדי.
הקולות של מנועים מרעישים, צופרים, קולות של נהגים ונהגות
מעוצבנים. אני ידעתי איך לסים קץ לבושותי שתרדוף אותי עד סוף
חיי, אני שלטתי על עצמי שליטה דיקטטורית, השכנוע שהפך לאפליה
בסוף היה הכל. שני צעדים קטנים ועמומים מגדר קטנה על שולי
האוטוסטרדה מתחת לפנס אל האוטוסטרדה הפתוחה מתחת לשמי הלילה
היו חיוניים מאוד. אני פגשתי את האורות בידיים פתוחות לעתיד
טוב יותר, שמח ועליז יותר, מלא צבעים, חמים, לעתיד נוח יותר,
איכן שהכל גדול, יפה וזוהר.
איך שזה לא יהיה אירוני אני לא פגשתי עולם יפה, עולם זוהר
ועולם גדול יותר. אני פגשתי מיטה לבנה, ארבע קירות לבנות, אחות
רחבת ממדים עם מזרק ביד, הרבה גבס ואותה. אותה שאליה רץ הזמן
ממני, אותה שהוריה שנאו אותי, אותה לה שיקרתי ושלטתי בחייה...
ואותה שהצילה את חיי ולא דרסה אותי למוות על אותה אוטוסטרדה,
שם ישבתי על גדר קטנה על שולי הדרך מתחת לפנס התאורה והסתכלתי
על האוטוסטרדה, וכל מה שהיה בעינים החשוכות שלי ראיתי רק
הצטלבות של דרכים.

16.12.98