הרבה אנשים באו ללוויה שלי וזה טוב. החיים לא יודעים את זה,
אבל כשמתים, חשוב מאוד כמה אנשים באו ללוויה. וזה לא רק עניין
של אגו. כשאתה מת מסבירים לך בשיחת היכרות את החוקים של המוות,
והדבר שהכי הפתיע אותי זה שדברים עדיין עולים כסף. הכסף פה הוא
מן אשראי דמיוני שאף אחד לא יודע בדיוק איך מחשבים אותו אבל
כולם יודעים שהוא מורכב ממה שנזקף לזכותך בחיים ומהלוויה שלך.
מה שצברת בחיים די דומה לתיאוריה של הדתיים עם המצוות והמעשים
הטובים, את האשראי של הלוויה מחשבים לך לפי כמות האנשים
שמצטערים על זה שאתה מת. שני פקידים ממדור אשראי נמצאים איתי
פה בלוויה ואנחנו יכולים לשמוע מה אנשים חושבים כי אם מישהו בא
ללוויה שלך אבל לא מצטער אתה לא מקבל על זה אשראי. שני הפקידים
עושים כל אחד חישוב משלו ואחר כך משווים את התוצאות, אתה שם רק
בשביל לשמוע מה אנשים חושבים. זה השכר והעונש שלך על מה שעשית
בחיים. אני רק יום פה וכבר עדכנו אותי שגם פה יש בעיות - המתים
של הפיגועים ומתי צה"ל עושים שביתה בגלל שאצלם מחשבים את
האשראי של הלוויה בצורה שונה. אמרו להם שזה לא אומר כלום שהרבה
אנשים באים ללוויה שלהם כי אנשים אוהבים ללכת ללוויות של
פיגועים ושל צה"ל, וחוץ מזה שם הצער של אנשים הוא קולקטיבי,
ולא יודעים כמה מזה זה צער אמיתי על המת וכמה זה צער על המצב.
אצלי החישוב הוא לפי מוות פרטי וזה אומר שיעברו מאדם לאדם
שהגיעו ללוויה וישמעו מה כל אחד חושב. ליתר ביטחון יש פקיד
אשראי נוסף בכוננות למקרה שיגיעו עוד אנשים או שהלוויה תהיה
קצרה מידי, ושני פקידים לא יספיקו לספור את האשראי. שני
הפקידים שלי כבר מסתובבים בין האנשים עם מוני אשראי הי טקים
כאלה, יש להם שיטה לעבור את כל האנשים לפי הסדר גם כשהאנשים לא
מסודרים בשורות. אני מסתובב סתם, בלי שיטה, לבדוק מי חושב מה.

ההורים שלי מצטערים באורגינל. חשבתי שהם יותר יצטערו על עצמם
שהם הורים שכולים וכולם מרחמים עליהם. גם האחים שלי מצטערים,
אבל אמרו לי שזה לא חכמה ושממילא לא סופרים את המשפחה. ולא רק
את הקרובה אלא גם את הרחוקה. על משפחה אתה מקבל אשראי אוטומאטי
קצוב, וזה גם בשביל לא להפלות בין מתים ממשפחות קטנות למתים
ממשפחות גדולות. יש פה כאלה שאומרים שזה בגלל שהפקידות הגבוהה
פה אשכנזית. כשהסבירו לי את העניין של האשראי פה שאלתי כמה
אשראי קיבל היטלר, ואמרו לי שכולם פה יהודים או כאלה שזכאים
לעלות לישראל על פי חוק השבות, זאת אומרת בלי ערבים ועם יהדות
התפוצות. בגלל הרכב האוכלוסייה פה אנשים אומרים שאי אפשר לדעת
אם אנחנו בגן עדן או בגיהנום. ביררתי על משפחת רבין ואמרו לי
שליצחק יש המון אשראי (חישבו לו את הלוויה והנרות בכיכר כמוות
פרטי אפילו שכולם יודעים שהצער היה קולקטיבי), וללאה אין כמעט
כלום. בכלל אומרים שללאה עשו טובה שנתנו לה את האשראי של הצער
המשפחתי. אומרים שהיא כל הזמן מבקשת מיצחק להלוות לה והוא לא
מסכים. הוא אומר שהיא חייבת לו מספיק על החיים.

האקס האחרונה שלי באה ללוויה עם משקפיים צהובים של דלוקים. היא
מאוד מצטערת שאני מת אבל מעצבן אותה שאנשים מנחמים אותה כאילו
שהיא עדיין אוהבת אותי. ההורים שלה גם מצטערים ואני שומע אותם
גם מצטערים על הבת שלהם כי הם חושבים שהיא עדיין אוהבת אותי
אבל מדחיקה את זה. אני מאוד מחבב אותם ורוצה להגיד להם שלא
יצטערו בשבילה כי היא לא אוהבת אותי, אבל אני לא יכול לתקשר
איתם. אני שומע מה שהאקס שלי חושבת ושומע שהיא לא אוהבת אותי.
היא חושבת שפעם היא אהבה אותי אבל היא לא יודעת מה זו אהבה.
בכל מקרה זה היה הכי קרוב לאהבה שהיה לה, והיא תלמד מה זו אהבה
כשיוולד לה הילד והיא תתאהב דרכו באבא שלו שעדיין לא יודע שהוא
עתיד להיות אבא. את הדברים האלה אני כבר לא שומע אלא מנחש, אני
מכיר אותה.
האקס המיטולוגית שלי מאד מאד עצובה. היא בוכה, ובעלה תומך בה.
להפתעתי גם הוא מצטער. הוא כל כך אוהב אותה שבאופן אוטומאטי
ובלתי רצוני הוא אוהב את כל מי שהיא אוהבת. בפעם הראשונה במותי
אני לומד להעריך אותו באמת ומקנא בו שהוא יכול לאהוב כל כך
הרבה. האקס המיטולוגית שלי מצטערת על כל יום בחיי הקצרים שהיא
לא הייתה איתי. היא גם חושבת שלו היינו נשארים ביחד הייתי
עדיין בחיים.

אני לא יודע אם זה הרבה או מעט לאהוב פעמיים בחיים. האמת
שניסיתי לאהוב עוד אבל לא הצלחתי. כאילו שנגמרה מכסת האהבה שלי
בחיים אחרי הפעמיים האלה. אני חושב שאולי לא הצלחתי לאהוב יותר
אחרי שהבנתי שבפעם השנייה לא קיבלתי אהבה בחזרה. אבל אמרו לי
שפה הכל מתחיל מחדש ואפשר גם להתאהב. יש פה גם כאלה שמתכוונים
להישאר מאוהבים לנצח. מעניין אם זה אפשרי.
אין לנו גוף פה ובעצם אנחנו לא מסוגלים להרגיש כל מה שהרגשנו
פעם עם הגוף, אני פה רק יום אז בינתיים התגעגעתי רק לטעם של
אוכל וסיגריות. באשראי שלי אני יכול לקנות זיכרונות של ארוחות
שאכלתי פעם וקניתי לי זיכרון של סטייק פילה וצ'יפס וכמה כוסות
וויסקי, וסיגריות כמובן. בגלל שכל הזיכרונות שקונים הם של
דברים שפעם באמת עשית אי אפשר לשתות יותר מידי, כי בחיים
כששתיתי יותר מידי לא זכרתי כלום. אפשר לקנות פה כל זיכרון
שהיה לך בחיים אם יש לך מספיק קרדיט, אפילו של זיונים, ואנשים
פה מחפשים נשמות שהיו בתוך גוף שהם זיינו פעם, ואז, שקונים את
הזיכרון, הם אומרים שזה כמו להיות בחיים. בגילי יהיה לי קצת
קשה למצוא פה מישהי שזיינתי אבל אומרים לי שאם אני קונה זיכרון
של זיון שלי ומזדיין עם נשמה נחמדה זה גם כיף.
בגלל העניין הזה שאין פה גוף אנשים פה לא מקנאים ולא בוגדים
אחד בשני ואולי באמת אפשר ככה להיות מאוהבים לנצח. מצד שני
צריך הרבה אשראי כדי לבלות ביחד לנצח כך שגם כאן עשירים
מתחברים לעשירים והעניים מסתפקים בעניים. כך או כך, אחרי כמה
מאות שנים כבר משעמם לשחזר את כל הזיכרונות של החיים פעם אחרי
פעם, ואז, כך אומרים לי, פונים לרוחניות. היום זה עדיין נשמע
לי קצת טיפשי כי רוחניות זה הדבר היחיד שלא חסר כאן לאף אחד.

אני ממשיך להסתובב ושומע את החבר הכי טוב שלי מצטער עלי מאוד.
למרות שהיינו נפגשים רק כמה פעמים בשנה שהוא היה מגיע לארץ
לחופשה, התחברנו באהבת אמת. אני גם שומע שהוא מתכוון היום בערב
לצאת לשתות משהו לזכרי ומתבאס שבהעדרי לא יהיה לו עם מי לשתות.
הוא חושב שחצי מהאנשים שנמצאים פה אהבו אותי הרבה פחות בחיי
מאשר במותי ואני נוטה להסכים איתו. אני רוצה לספר לו על העניין
של האשראי פה שצוברים אותו בחיים כמו שהדתיים אומרים (אם כי לא
על מה שהם אומרים), כדי שיגיע לפה עם הרבה אשראי, אבל אני לא
יכול לתקשר איתו.
חבר אחר שלי גם הוא מצטער עלי, וגם מצטער על כל הפעמים שהוא
היה יורד עלי ומפחית מערכי בפומבי, כי הוא קינא בי. היום אני
שומע אותו חושב שזה היה מטופש לקנא כי היום אתה חי ופתאום אתה
מת, וכבר אי אפשר לקנא בך, וגם לא להתנצל על הפעמים שהיית לא
בסדר. באותה הזדמנות הוא גם חושב על זה שצריך לנצל כל רגע
בחיים כי אתה לא יודע מתי תמות. אני במקומו הייתי מנצל את כל
הזמן שנשאר לי לעשות דברים שאפשר לזכור את התחושה שלהם בגוף,
כמו אוכל וזיונים וסמים. כשאתה פה הרי לא תרצה לקנות את
הזיכרון של תחושת העייפות בסוף יום עבודה ארוך. כשאתה פה אתה
בעצם מתגעגע לזכרונות שבחיים היו לא בריאים אבל פה אפשר לעשות
אותם כמה שרוצים, אם יש לך אשראי. כנראה שבכל זאת בחיים צריך
לחיות באיזון מסויים כדי שלא תמות מוקדם יותר מידי לפני שצברת
אשראי מספיק לנצח.
יש פה הרבה אנשים שמתו צעירים ממחלות שונות ותאונות. אלה
מקבלים מענק אשראי חד פעמי די גדול "בגין חוסר צבירה שאינו
תלוי בהם". מצד שני אין להם הרבה זכרונות והם בדרך כלל מנצלים
את כל האשראי שלהם לקנות זכרונות ממתי שהם היו בריאים.

מתחיל להיות לי פה די משעמם בלוויה, ממילא בחיים הייתי פיקח
מספיק כדי לדעת מה אנשים חושבים עלי, אם כי בכמה מקרים לא פיקח
מספיק כדי לעשות משהו בקשר לזה. אני רואה שכבר הגיעו לקטע
שאנשים שמים אבנים קטנות על תלולית החול שמכסה את קברי,
ומתפזרים בקבוצות קטנות וקודרות. פקידי האשראי מסמנים לי שהגיע
הזמן לזוז ואני שואל אותם מה מצב האשראי שלי. "לא רע לגילך" הם
עונים לי, ואין לי מושג כמה זה ולמה זה יספיק. כך או אחרת,
היום בלילה אני מתכוון לחגוג קצת עם זכרונות של סמים ואלכוהול
וסיגריות וזיונים, ולסיום אולי זיכרון של שינה טובה. כשאתעורר
אולי אני אקנה זיכרון של הנגהובר שיזהיר אותי לא לבזבז יותר
מידי אשראי על אלכוהול. בכל זאת האשראי הזה צריך להספיק לי
לנצח.